I don't like Saturdays

קליפ כל כך חום-אפור שהוא בוודאות צולם ביום ראשון אחר הצהריים, המקבילה הבינלאומית של שבת

(שבת בבוקר בישראל = שבת, דיכאון שבת אחרה"צ בישראל= יום ראשון)

החיים בנכר לימדו אותי שמותר (ומותר) לאהוב את יום שבת כשבסופו מחכה עוד יום חופש.

הנה כמה דברים שיהפכו את השבוע ליום חופש אחד גדול:

1) חולצות פסים מושלמות שהזמנתי מ-Zucker Studio.

לא רק שהן אמורות לנחות מחר במשרד (דברים יפים באמצע יום העבודה שלא הגיעו מהבייקרי תמיד משמחים) אלא גם שבעת קנייתן למעשה הכשרתי את חולצות הפסים שיש לי מזארה (כותנה, שרוול 3/4, מפתח וי, שחור-לבן ולבן-שחור) לתפקידן החדש בתור בגד פנאי. עוד לפני כן הייתי מסוגלת להעביר בהן כל שעה משעות היממה, אך הרכש החדש והאיכותי יחד עם ההכרה שהן לא הכי מחמיאות* הביא לכך שעכשיו אני רובצת בשיק.

*משהו בבד בשילוב הוי המכובד לאין חזה שלי, שילוב שפסל בעבורי גם את חולצת הפסים עם הרקמה בשרוולים מגלביה שחמדתי.

2) פרויקט מירוק הצרפתית שלי.

בחודש וחצי האחרונים טיילתי בצפון ספרד ומצאתי עצמי על תקן דוברת ספרדית סבירה לעת מצוא, מהסוג שנותן לך נקודות אצל זקנות ספניוליות, אבל לא היה לי ספק שלפני שאני קופצת לזרועות שפה חדשה ודי מתמסרת עליי לחזור ולהתחנף לאחותה הקשה להשגה. אני אוהבת את הרעיון של חוג למבוגרים. לפני הנסיעה הלכתי לשיעורי גאגא פעמיים בשבוע עם חברה במשך חודש עד שההזעה בצוותא הפכה בלתי נסבלת בחום יולי-אוגוסט, אבל ההתנתקות מהסתם והיומיום לטובת משהו היו ממכרים ועתה אני מחפשת מקור חדש. אני מתלבטת בין האמבטיה לבין המכון הצרפתי - האחד רוקנרול והשני צרפתיה נמוכת קומה וחמורת סבר, מחר אחליט, אשמח להמלצה.

היום ראיתי לראשונה את פריז בוערת ופתאום הרגשתי איך הכל נופל במקום ושעכשיו הגעתי לאזורים הנסתרים של האזכורים התרבותיים וגם וואו כמה america's next top model רכבו על הז'רגון והעולם הזה, שלא לדבר על זה שהפרק האחרון של עונה 4 של סקס והעיר שבו קארי עולה למסלול עוד יותר אהוב עכשיו. הסרט מהמם ביופיו.

3) השעה שהרווחנו ושבעצם כבר הספקתי לבזבז. לפחות כבר לא שבת.

לראשונה מזה אי אילו נסיעות טרחתי להעביר מוזיקה חדשה לפלאפון לפני ליל הטיסה, עניין של התבגרות ככל הנראה.

כיכב: האלבום הזה, שלנצח יכניס אותי למצב רוח של צלילה באמבטיית בית מלון.

דברים שעשיתי באפריל (בואכה תחילת מאי) במקום לכתוב בבלוג:

אהבתי את כל מה ששוודי (לרבות מאפים שהאל נגע בהם, העונה השלישית של "הגשר" הסקנדינבית והבגדים של Monki);

לא אוהבת את השאלה "מה התחביבים שלך?", היא מעט מטופשת ומנסה לתחום את כל מה שאני עושה בזמן הפנוי שלי. 

עם זאת, ובכנות גמורה - אכילה.

הייתי ברומניה וגיליתי שחוץ מהעיירה הציורית של סבתא (שבינתיים הפכה לעיירת רווחה מינוס) בפועל חמוד ומרגישים אכפתיות והשתדלות ומאמצים להנעים את החיים, כך שמעבר לכל הממליגות שבעולם מצאתי גם מאפיית אקלרים שווה ובית קפה שהייתי עוקרת בשלמותו, על כל יושביו ההיפסטרים רצח, ושותלת במתחם נגה כאילו כלום;

לנוסעים לבוקרשט שלום - כאן אתם צריכים לשבת

מנטרה - אין מדובר בפחמימות ריקות אם הן מלאות באושר אמיתי

טיילתי בלונדון בחברותא וגם לבד. אחרי שהטיול האחרון לחו"ל היה יומיים בהולנד ועוד יומיים בפריז ברכבת ודי, היה משהו מאוד טוב בלחוות עיר במשך עשרה ימים. כל מה שאני מרגישה שאני עוד צריכה לחלוק עם שאר העולם בנושא - בפירוט בפוסט נפרד;

לגיטימי סך הכל - שעה בבריכת כדורים שג'רמי סקוט שם במרתף של נעלי מליסה בקובנט גארדן

אני צופה שאת מותי אמצא כשאקבר תחת טון מוצרי הנייר שאצבור עם השנים בביקורים בפסטיבלי עיצוב גרפי כמו הנראה לעיל,

אך כאמור - to die by your side is such a heavenly way to die

חזרתי לעבודה לפני שבוע אחרי חודש שלא הייתי ובין השי לחג להררי העוגיות ללא גלוטן של רביבה וסיליה הרגשתי מעין שביעות רצון ונחת מזה שהצלחתי למצוא מקום כזה, שהוא אולי לא מגניב אבל כן טוב ומטיב עם עובדיו, אחרי תקופה שלא הייתי בטוחה שבחרתי נכון;

השלמתי פערים - סיימתי את העונה החמישית של "בנות", בלעתי את העונה השנייה של "עמק האושר" בשלמותה (תעשו לעצמכן טובה ואכלתי בהונג קונג דים סאם החדשה והמעולה, החלטתי מה משלושת הקילוגרמים של מוצרי הנייר שקניתי בדרך אני אתלה בחדר והייתי גאה בעצמי על שקניתי בגדים שמחד ישבו על תקן משבצות שיש למלא (שתי מילים: מכנסיים ורודים. למרות הכל) ומאידך משתלבים עם הדברים בצורה שעושה לי טוב על הלב.

גיליתי שהקשר שלי עם other stories& מבוסס על הערכה תוך התבוננות בלבד. יוצא דופן - בגד הים הזה.

דברים שלבשתי ואהבתי - מכנסיים ורודים, פסים, קרדיגן התובעת המחוזית שלי

ולסיום, הקדשה:

הוא ידוע בקרב חברותיי כ"שיר שהוא פרודיה של עצמו"
ומפה לשם אני מזמזמת אותו לעצמי כבר יומיים, יופי באמת

לא אוהבת את פורים.

החל מכיתה ז' אימצתי לי מדי פורים שכללו חולצה עם כיתוב מתחכם (אימך הסליחה ואביך התודה - אפילו בכיתה ז' רפררתי, אפילו אם לפיג'מות), סומבררו, וחסל סממני חג אחרים.

אני חושבת שניתן לתלות זאת בשתי סיבות עיקריות:

1) בעברי הייתי גדולה למדי, נוכחת, יש שיאמרו, ולכן הרחקתי את עצמי ביודעין מתחפושות קבוצתיות בהן השוני יבלוט עוד יותר, או שהעדפתי מראש שלא לנסות לחפש משהו שאוהב כי אפילו בגדים רגילים היה סיוט לחפש. הזמן עושה פלאים וכו' אבל החדווה לא שבה.

2) פורים לנצח יהיה היום הכי חם/גשום, בעיקר אם הימים הקודמים לו הראו בעקביות אקלים שונה לחלוטין. יתרה על כך, היו לא מעט פורימים בהם הייתי חולה. תופעה פסיכוסומטית? ייתכן בהחלט.

השנה, המשרד בו אני עובדת כל כך אמריקאי שהוא הכריז על crazy hat day, מושג שבעיני רוחי חולק חדר עם שותף סאחי כמו casual friday, אבל בגלל שאם יש משהו שאני שונאת יותר מתחפושות הרי שהוא אני בכובע, החלטתי שאני באה בחולצת שמיר (הזמר, לא ירק השטן) וזוהי מחוות הרצון הטוב שלי.

הו שמיר, מתי תגלה לעולם שאתה בעצם עובד בפורט סעיד?

אני מקווה השנה לפורים נורמלי, יש מלא מסיבות צהריים בשישי שנראות חלום אבל נראה לי שפשוט אסתגר בבית עם הר אזני ההמן מרציפן שהכנתי עד חלוף הזעם.

ולסיום, הדשא של השכן לעד ירוק יותר, לכן כשגרתי בעיר שחוגגת את הקרנבל עפתי על זה ברמות אחרות, לרבות זמזום תמידי של שירי התקופה ומסעות צילום ברחובות כאחרונת התיירות.

זו סתם הטעייה כי זו לא תמונה מהקרנבל אבל היא אהובה עליי עד מאוד

קנו לעצמכם מתנה לחג, לכו ל"לחמים" ורכשו אזני המן במילוי מרציפן מלוא החופן. על לא דבר.

למדתי לרכב על אופניים בגיל מאוחר עד מבוכה, ובאחת הפעמים שרכבתי להנאתי פשוט עפתי ושברתי איבר לראשונה בחיי.

ברקע התנגנה השורה let me take you down cause I'm going, ועוד אח"כ אומרים שדברים כאלה קורים סתם כך.

היה לי חלום נהדר ולכן אני משתפת.

אני וחברה ועוד הרבה אנשים שאני מכירה, אבל לא באו איתנו, יושבים באיזה היכל תרבות או אולם תיאטרון, רוצה לומר שבאולם נגה אבל באותה מידה זה יכול להיות משהו הרבה פחות קול, וצופים בהופעה של הביטלס.

אני לא זוכרת מה הם ניגנו, אבל הם לבשו את מדי הסרג'נט פפר ולמרות זאת השיער והשפם שלהם לא תאמו לסגנון בו דבקו במציאות (קצר יחסית ומשופם).

במקום זה, כולם גידלו שיער וג'ון לנון הגדיל לעשות וטיפח קארה חלק שנראה מעט פיאתי, קצת כמו של סיה.

ההופעה נגמרה, הם באו מהאיזור בו ישבנו והחלו לחלק חתימות.

יש לציין שזה כבר מוטיב חוזר וידוע -

פעם חלמתי שאני בפסטיבל קאן ומזדמן לי לדבר עם אנג'לינה ג'ולי על השטיח האדום ולבקש חתימה, אז היא חתמה בחוברת האנגלית שלי (מבהיר כמה מזמן זה היה, מה גם שבאותן שנים ראיתי לראשונה את נערה בהפרעה והכל התחבר). 

היה גם חלום בו חברת ההייטק בה אבא עבד נותנת חסות לאוסקר, אז אנחנו נוסעים לטקס וטום הנקס משוחח איתי וחותם במחברת שהייתה לי באותה התקופה - הכל היה כל כך חד עד שבבוקר לאחר מכן חיפשתי את המחברת רק ליתר ביטחון.

מדהים שאלו הדמויות שעולות בחלומותיי. מרד נעורים? אפילו לא בחלומות.

בכל מקרה, הייתי אחת הראשונות לקבל חתימה, הם היו נורא נחמדים אבל פול נפנף אותי בנימוס בטענה שהוא לא מרגיש טוב, הבנתי לליבו.

אח"כ יצאנו לרחוב, שנראה כמו סמטאות מתחם נגה אבל הרגיש קצת אחרת. בשלב הזה כבר הייתי לבד, כשלפתע התחוור לי שאני ביפן. הכל היה נורא עדין ומרומז, זה לא שפתאום ראיתי מיליון שלטי ניאון ביפנית, אלא הסתובבתי באיזור ירוק ויפה כמו בתמונות של גל מפתיתים, אני ממש בטוחה שהחלק הזה של החלום באשמתו.

בדיעבד אני מרגישה שהפוסט קצת חסר פואנטה אבל החלום מצא חן בעיניי.

אני אוהבת לחלום באנגלית (החלק של יפן היה באנגלית פחות או יותר), כי זה מזכיר לי איך הרגשתי טוב כשהייתי חולמת באנגלית בהשפעת המגורים בפנימיה, או כשהייתי מתעוררת ומיד פוצחת בשיח עם השותפות בשפה שהיא לא שפת האם שלי, רגעים קטנים מפעם שגרמו לי להרגיש גדולה.

נסיים ברגע אחר מפעם - בנובמבר הראשון, חודש לפני החזרה לארץ לביקור לרגל חופשת החורף, הייתי חולמת פעם בשבוע לפחות שאני אורזת מזוודה, בודקת שהכל במקום, נעמדת ליד הדלת ומתעוררת לפני שאני מספיקה לחזור הביתה. בזמנו לא היה משהו שיכול היה להכאיב לי באותה הצורה, היום אני כבר חולמת הפוך.

מסקר קצר בסביבה הקרובה עולה שאני היחידה שסובלת (מה סובלת, שומעת בלופים)

את השיר הזה, אז מותר להיכנס ולהאזין במקום זה לאפריקה שלי, רק אומרת

פרחים מסביבי

פרחים מסביבי

זה לא יכול להיות

-האחיין של גלעד כהנא קולע להלך הרוח שלי בחודשים האחרונים

החלטתי להיות יותר קלילה, תהיות קיומיות של אפרוח שזה עתה בקע מהביצה לא עוזרות לאיש, אז להלן הגיגים ברוח התקופה האחרונה מינוס רצינות תהומית (נניח והייתה) -

אני חושבת להעביר קורס צפייה מודרכת בעונות הראשונות של ארץ נהדרת, יקראו לו

"אין לי ארץ אחרת: תמורות בחברה הישראלית בראי מדורת השבט של שנות האלפיים"

או משהו בסגנון.

הכל התחיל באוקטובר, עת מצאתי עצמי בעבודה מהזן המנוון שדורשת ישיבה מול המחשב עדלאידע. מפה לשם הבנתי שאני חייבת לשמוע משהו תוך כדי עבודה כדי להעביר את הזמן, תוצאה ישירה של האזנה פסיבית לגל"צ תוך כתיבה במשך שנות הצבא שלי. זה התחיל ביוטיוב, שם מצאתי יותר אלבומים מלאים ממה שיכלתי להעלות על הדעת, המשיך ל-serial ומשם להברקה שלי (לעניות דעתי) - האזנה לתכנים מספריית ה-mako tv בתור פודקאסט.

כך למשל פרקים של עובדה שימשו אחלה רקע ולמעט מסעות של איתי אנגל לאיזורים בהם דרושות כתוביות לשיח, ממש נהניתי. בקיצור, עכשיו אני מאזינה לכל העונות של "ארץ נהדרת" וחוזרת בכל יום עם רגעים מרגשים על אמת, בפרספקטיבה של עשור שחלף לו, בחיינו כחברה כמו בחיי.

היום, עונה 3 אם תרצו, הייתה סדרת מערכוני סוף פרק על השערוריות הגדולות של כוכבי החינוכית.

הקונספט: צוחקים על כמה שכולם חננות רצח. במערכון על "בלי סודות" היה רגע מצמרר בו המצלמה עברה על כוכבי התכנית, משהו באווירה אומר שלא הגיוני שעכשיו יריצו דאחקות על חנן גולדבלט, מפה לשם - דאחקות על נתן נתנזון. מי ידע שעוד יהיה להם קולגה שיורשע בעבירות מין.

עונה 1 נפתחת במערכון על ענבל גבריאלי שמתכננת לפתוח קזינו במצפה רמון או משהו בסגנון, יצא שצפיתי בו ביום שבו בישרו על התכניות לקזינו באילת. גם אם הייתי מתכננת התזמון לא יכל להיות כל כך מושלם.

או הדמות הנלעגת והמגוחכת של קצב, ופוליטיקאים שמתחלפים בקצב הסמבה מבלי להותיר חותם, ותת אלוף מרכבה פלדמן של אורנה בנאי, שמן הסתם מבוססת על מירי רגב בתקופת דובר צה"ל אבל הגיעה לטירוף הרבה לפני שהיא התנהגה ככה במציאות. 

ככלל, כולם צעירים וחדים ועם זיק של שיגעון בעיניים, ואז עוצרים לרגע ומבינים שהדבר היחיד ששם קצת יותר בהקשר של זמן הוא ידיעות על ההסתבכות של מייקל ג'קסון או עוזי כהן, כי חוץ מזה - הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.

הבעיות הן אותן הבעיות, הקרעים בחברה רק העמיקו, יש משהו מחלחל ונבואי בלשמוע את מוריה סרק, שהיא סוג של אורית סטרוק, משולחת רסן וחסרת בושה עוד לפני שמישהו ידע מה זה הבית היהודי.

מעניין בכלל מה אחשוב על כל זה בעוד עשור. עד כאן לפינתנו, אחזור עם עוד פנינים בהמשך.

עתידות - עד גיל 21 אוריד את האלבומים של הסמית'ס לפלאפון ואחסוך את ההשמעה ביוטיוב

ו/או אדפיס עטיפה של אחד האלבומים שלהם על שקית קנבס שאשא בגאון

לקט אירועים משמחים מהזמן האחרון (טומנים בחובם המלצות):

הלכתי עם חברה לקולנוע, החלטנו שלא לצפות ב"מיסטר גאגא" למרות שנורא רצינו ועדיין הציג. מפה לשם "יחי קיסר" לא סיפק את הסחורה ועברנו באמצע, מהלך שהתגלה כנבון.

הלכנו לצפות בעיבוד ספוקן וורד של מקבת' והיה סופר מוצלח וחד וקצבי.

אכלתי כל כך הרבה (דברים שווים בלבד, ובכל זאת) שאני חושבת שהגוף שלי הרים ידיים ופשוט מאפשר אורח חיים כזה מתוך הבנה שהכל מתאזן עם הליכה נמרצת ברחובות העיר*. אולי יום אחד אצור מפה כזו, לדוג': כדי להצדיק גלידה בבוזה (צנובר ופיסטוק, שני אגוזים שמטרתם לגרום לילדים להשמין) יש ללכת בקצב מדרום העיר עד לקרפ באבן גבירול, לראות שהוא סגור, ואז ללכת לחשמונאים.

*ולמען ההגינות, גם עם השעות שאני לא חופשיה בתל אביב ואוכלת כמו אדם בריא מאוד אפילו.

מצאתי ג'קט (או ז'קט? או ג'אקט? מצאתי.) 

בג'קט ג'ינס אני נראית כמו דודה, בג'קט עור/דמוי עור כמו מישהי שמחקה טרנד ויהי מה, ואז נתקלתי במעיל טייסים בזארוש, התלבטתי, חלמתי עליו בלילה, התייעצתי עם חברה - בסוף הוא שלי.

מאיפה להתחיל -

עברו עליי שבועיים נפלאים שרק הבהירו לי כמה התקופה הזו היא תקופת ביניים - לא יכול להיות שאנשים מבוגרים חיים ככה באמת.

ימים שנראים קצת ככה - יפים ומגניבים וקלילים

יש לי משרה סבבה לכל הדעות (זה חלק מהקטע, אשכרה מדובר ב'משרה' ולא ב'עבודה אחרי צבא'), קשרים חברתיים בוגרים ומעניינים ועמוקים שמבהירים לי שבחרתי נכון ומצאתי את האנשים שלי ואני יכולה קצת לנוח, תכניות ופעילויות למכביר (נעים מאוד, אני שרת התרבות),

ומנגד,

אני עדיין גרה אצל ההורים כי ברור לכל שזה עדיין שלב בו זה לגיטימי ואפילו הגיוני ומתבקש (אבל זה עדיין מרגיש קצת מוזר),

אני והחברות עדיין מנסות לפענח מתי המומנט הטינאייג'רי קצת שוכך - לדוג', מפסיקים לישון אצל חברה כשמישהו אחר ישן אצלה דרך קבע במיטה? או כשהיא גרה עם שותפים? או שיש שלב שבו פשוט זה כבר לא מקובל וחודלים? 

ואני מרגישה לפעמים שאני ממלאת את הלו"ז שלי בכל דבר ובלבד שהוא לא נוגע לשנה הבאה (או ליתר דיוק, השנה האקדמית שמתחילה ב-2016) או להחלטות כבדות משקל.

הקיץ ביקרתי חברה ונסענו לפריז ליומיים, נפלנו על פסטיבל סרטים והקרינו בו את The Road Within,
סרט מצוין, עוסק בדברים אחרים אבל וייב החיפוש והמסע זרק אותי לשם

יסלחו לי בני ובנות ה-25 עד 30, עכשיו תורי. אני גם רוצה שמישהו ינסה לשקף את התקופה הזו בחיים באיזה סדרה, שקצת יתחנפו וקצת יאשימו וקצת יגזימו, אבל לפחות שנרגיש קצת פחות אבודים. עם זאת, ברור לי שזה משהו כל כך ישראלי שאין סיכוי לייצוג מהימן.

חברים שלי מסיימים תואר ראשון השנה, כל אחד במדינה אחרת, וכיאה לחו"לניקים הם עוד זוכים לעשות זאת מבלי שמישהו יאשים אותם בהשתמטות או חתירה לתועלת עצמית בזמן שחבריהם שוכבים בשוחות (או נרקבים בקריה).

פעם היו לי המון מחשבות על מה היה קורה אם אחרי התיכון הייתי ממשיכה איתם לאיזו אוניברסיטה נחמדה, אם באירופה אז תכנית נוחה לדברי אנגלית, אם בארה"ב אז במן אוניברסיטת B class כזו, שמהוות פתרון לא רע בכלל למי שלא רוצה להרוג את עצמו בליגת הקיסוס ונראות סבבה מרחוק אם אין לכם בעיה ללמוד בחור ("רק חמש שעות לעיר הקרובה!", AKA חמש שעות יותר מדי) וכן מציעות חיים סטודנטיאליים מספקים למדי, אבל אז אני מזכירה לעצמי את מה שסיפרתי להם ולעצמי דאז;

שבמסלול הגן-יסודי-תיכון בו צעדתי רוב השנים אין ייעוץ אקדמי בתיכון ואף אחד לא מצפה שתדע מה אתה רוצה לעשות לפני הצבא, הסדר של הדברים ברור ולא גמיש במיוחד (או כך לפחות אני תופסת את זה) וזה שבגיל 18 התמודדתי עם צה"ל מרגיש כמו כלום לעומת בחירת חוג ומקצוע ועתיד. ופתאום עכשיו זה מרגיש פי אלף יותר מזה ושאולי דווקא הם, הם אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים אמיתיים כשבפועל הכל נשאר קצת כמו אז בפנימיה, החיים בבועה. 

בקיצור, בסופ"ש אוכל משקלי בגלידה בסדנה שמתקיימת בבוזה, העתיד יצטרך לחכות.

השנה היא 2016 ואני עפה על שיר חדש של גוון סטפני (!) משל הייתי בת 14

(כלומר, לא בת ה-14 של ימינו שודאי שואלת "Gwen WHO?", אלא בת ה-14 שהייתי שחשקה בבושם הרוג'וקו יותר מכל)

קצרמר* על רכש מקומי וזר.

(או: פוסט שמוגש כשירות לציבור ואין מאחוריו דבר למעט קארמה טובה)

*רציתי קצרמר באמת, אולי בפעם הבאה

עד הצבא לא היה לי כוח לשים תכשיטים, מה גם שלא היו בבעלותי כאלה שאהבתי (חוץ מטבעות עם ערך סנטימנטלי שאיבדתי ביום אכזרי במיוחד בו החלטתי להתנזר סופית מתכשיטים. כלומר, סופית עד סוף י"ב).

כשהתגייסתי לתפקיד של בנות עילאיות ומתנשאות הבנתי עם הזמן שיש סמלי סטטוס שאת חייבת לנכס לעצמך בשלב כזה או אחר. משעון קאסיו מוזהב חמקתי לא רע, אבל את הסמל שזועק עד השמיים הקב"א-שלך-ברשותי, קרי, שרשראות עדינות עם תליון גנרי כלשהו, נאלצתי לאמץ. את שלי, עם פרסה מוצלחת במיוחד, סבתא מצאה ברחוב. לא הייתה מרוצה ממני שלא רכשתי אותה ב-osnat כאחרונת חיילות הקריה. 

מאז השתחררתי ואני כבר לא מסוגלת להסתכל אפילו על השרשרת ההיא, מרגישה לי כמו דסקית, פק"ל למזכרת. עם זאת, כבר שנתיים שטבעת די ייחודית שסבתא העבירה לי (הפעם מרכושה שלה) לא יורדת לי מהיד, והעובדה שיש תכשיטים שמזוהים איתי באופן כל כך מובהק מוצאת חן בעיניי עד מאוד.

מפה לשם, מצאתי שתי אהבות:

האחת, StudioBALADI (שגיליתי דרך ahavnoo, שמצליחים לאגד מוצרים לא רעים בכלל).

לבחורה שיוצרת אותם קוראים לליב והיא מקסימה, קולית בצורה הכי נונשלאנטית שקיימת, ועושה דברים עדינים מספיק כדי שלא ארגיש שזה נטל לשים אותם, אך ייחודיים מספיק כדי שלא ארגיש שאני חולקת אותם עם עוד מיליון בנות. אני מכורה לעגילים המינימליסטיים ומודה בפה מלא שעשיתי חור שני בכל אוזן כדי שיהיה יותר מקום לעגילים שלה.

(כן, כך נראה מרד הנעורים שלי - חור נוסף בכל אוזן בגיל 20, בעיטה סימטרית במוסכמות. NOT)

השנייה, צמידים של Mutrah.

בעוד שעם לליב ותכשיטיה אני מרגישה שמצאתי שלווה ואיזון, הצמידים האלה בוודאות מאתגרים אותי אל מחוץ לאיזור הנוחות שלי. מעלותיהם? הוייב הבוהמיני והעובדה שהם צמידי חברות כאלה אבל עם קטע, ושעד שלא אהיה בלוגרית עשה-זאת-בעצמך כמו HonestlyWTF ואכין לעצמי דברים כאלה - טוב שיש ממי לרכוש דברים באמת יפים ומוצלחים. ב-26/2 הן עושות סייל בסטודיו שלהן בגבעתיים, ובסיילים האחרונים ביפו היה יותר משווה, אז לפי כללי האינדוקציה כדאי לחפש את הפרטים של האיוונט בפייסבוק.

ולפינת היחפנות -

אז כן, את הכחולות יש לכל בחורה שנייה (כי לשאר יש את הגרסה בבורדו), אבל אני מרוצה מכך שהן לא נראות עליי כמו נעלי פקקים ושאני אוהבת את הקטע של הזוג השני ושיחד הן עלו לי כמו זוג אחד בארץ הקודש (Just like God intended).

אפילו קיבלתי מ-ASOS משלוח אקספרס חינם שפרץ את מחסומי דואר ישראל כנגד כל הסיכויים, מי היה מאמין?

עד כאן בפינתנו "שווה בדיקה".

אם לימים של שמש היה פסקול אז crystal fighters היו מחברים אותו

את סוף התיכון זכיתי להעביר במדינה אחרת (מערבית, מתוקנת ויפה כמו שרק מדינות אחרות יכולות להיות), וכפועל יוצא, ביליתי בפארק לא מעט מהזמן שלי.

*למרות שאם חושבים על זה, רוב הנוער בעיר הפריפריאנית ממנה באתי יוכל להגיד את אותו הדבר בדיוק, אבל ניחא

השבוע היה נהדר כמו אחר צהריים ספונטני בפארק.

ביום שני נסעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לגשת לפסיכומטרי. הגעתי מספיק זמן מראש ואחרי שאיתרתי את הכיתה יצאתי החוצה. העברתי שעה וחצי בקריאה על אחת המדשאות, מדי פעם הרמתי מבט והתפעלתי מהאווירה, מהחומר האנושי, ובין היתר גם מהסטודנטים האסייתים ששתלו באסטרטגיות כדי לתת תחושה קוסמופוליטית.

בשלישי נפגשתי עם חברה ואחרי שיטוט מוצלח למדי בסנטר (שאני לא מחבבת בימים כתיקונם), ביקשתי ממנה שנלך לדבר הכי קרוב למדשאה רחבת ידיים שאפשר. אז הלכנו לגן מאיר ושכבנו על ספסל וזה ממש מילא את החלל.

לצרכי הדגמה

היום ישבנו בקפה שאני הכי אוהבת ולבשתי חולצה שקניתי בחנות השנייה של הנסיך הקטן (זו שהם פתחו לא רחוק משם כדי למכור את כל מה שמגניב ואינו ספר) שלא ציפיתי ללבוש עד אפריל, בטח ובטח שלא בפברואר, כי היא מכופתרת דקה ואוברסייז בתכלת.

ככה, רק שאני לא מצליחה אף פעם לעשות משהו כזה בשיער
מבלי להרגיש כמו החבר של מולאן ולפרק את זה

אני לא מצליחה לנהל שום יומן באופן רציף, אבל כשאני מרגישה שלא טוב לי אז אני מוסיפה תוכן למחברת הרגעים הטובים. הקונספט? להעלות על כתב כל דבר טוב שקרה מהפעם האחרונה שכתבתי ועד ההווה (בגבולות ההיגיון, שלי).

ולמה סיפרתי? כי מצחיק אותי שהפוסט יצא לי קצת כמו דף במחברת מבלי שהתכוונתי.

מסר בשקל - אפשר להיזכר בטוב גם כשטוב.

רגע של גאווה לעת סיום:

אני ואחי הצעיר ממני צפינו בוייניל (לא אהבתי בכלל), כשלפתע הילד הפטיר 

"הוא פשוט נירו לוי"

החינוך לחדות ורפרורים מצליח, אולי אייסד שיטה.

קרן אן שרה את רחשי ליבי, על כל הבנות היפות שודאי לובשות ורוד בייבי נונסטופ (תוספת שלי) 

ורוד ואני (או שונאים - סיפור אהבה)

תקציר האירועים הקודמים: ב-2011 שלי גרוס קבעה שכולנו צריכות מכנסיים ורודים בארון (מובן מאליו שחולצת טי אפורה כבר שוכבת בו ומחכה לבואם). לא מצאתי מכנסיים ורודים, העניין שניצת דעך חיש מהר לטובת כחולים/פסים/מה שביניהם. נשבעתי אמונים לצבע פסטל אחד והוא תכלת, במינונים שפויים כמובן.

להמחשה בלבד

 מפה לשם קרה מה שקרה: 

ועכשיו אני משוכנעת שזה הצבע הכי יפה בעולם.

אסייג - עודני רחוקה מרחק שנות אור מללבוש בגדים ורודים, השמורים בעיניי ל:

רקדניות (או במדויק יותר - לתלמידות מגמת מחול),

עובדות שמככבות באינסטגרם של אמריקן אפרל,

הנערות היפות שדפי הגאי מצלמת ללא הרף (איפה היא מוצאת אותן לעזאזל? בעירוני א' ובתלמה כנראה),

הבנות מ"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה,

וזוהי רק רשימה חלקית של בנות נוגות וענוגות שלעולם לא אהיה.

ובכל זאת, אחרי גילויי חשדנות, הערצה מרחוק ומחקר יסודי, בחמישי סוף סוף מצאתי צעיף ורוד, וכל האביב עוד לפניי. 

תחת ההגדרה המילונית של "אומניפוטנטיות" יושב פרדי מרקורי ושר את Seven Seas of Rhye

זה רשמי, באפריל אני נוסעת ללונדון. ודאי עכשיו תטיבו להעריך את העובדה שלא שמתי שיר מהזן המכיל את מילות המפתח #london #שלוםאנינוסעת וכד', כנראה שאשמור את כולם לטיול עצמו.

מטרה #1 לטיול: למצוא עוד מגזין מוצלח. אם קניתי מגזין מסוים כנראה שהוא באמת שווה את זה, ולראיה,
המגזין האחרון שקניתי היה לרגל יום ההולדת ה-35 לi-D וסבב סביב פרוייקט פורטרטים מדהים (exhibit A)

למה דווקא לונדון? (לא שאל אף אחד מעולם)

1) אל לונדון אני ממריאה אחרי טיול משפחתי (מורחב), מיעד מזרח אירופאי לא נחשק במיוחד, שאלמלא הבחירה של אבות אבותיי להתיישב דווקא בו (ולא נניח במדינה שווה יותר, הס מלהזכיר) סביר להניח שלא הייתי ששה לבלות בו מספר בלתי מבוטל של ימים.

אם מחשבה אכן בוראת מציאות, הרי שדי בכינוי *טיול התופת* בכדי להבהיר מעבר לכל צל של ספק שיידרש תיקון לחוויה, וכמה שיותר מערבי ומיושב בדעתו - יותר טוב. עם זאת, תודה לאבותיי שהשכילו להתיישב במקום שיסייע לי להמשיך ולהתקיים בצמצום גם בתחומי גוש האירו, לפחות עד שאגיע ללונדון רבתי.

2) בפעם הקודמת והראשונה שהייתי בלונדון, למדתי בתיכון (פנימיה בתחומי גוש האירו) ונסעתי עם עוד 5 בנות. היה מושלם דאז, מאוד חמוד במבט לאחור, אבל אני משוועת לעומק ולתובנות חדשות* כחלק מהמפגש בעיר בשנית עם חברה שהיא למעשה הדופלגנגר הרוחני שלי.

*בתובנות חדשות אני מתכוונת לכל המקומות הקוליים שמתפרסמים בbuzzfeed חדשות לבקרים ורק מחכים לביקור (ובמקומות אני מתכוונת לכאלה שמוכרים מזון), ובעומק אני מתכוונת לכל שכונה שאינה קאמדן (כי גם בגיל 17 הרגשתי שהיא הדיזנגוף סנטר רק בשכונה).

I got my eyes on you

3)

לא רק בגלל זה, אל תגזימו, אבל כשהחנות הכי מדויקת ביקום קיימת רק ב-10 מדינות (לערך), אני נקראת לדגל (של מדינה אחרת)

עתידות: אחזור כלעומת שבאתי, מבולבלת עם ידיים ריקות, אך מסופקת משל פגשתי את שלי גרוס

בד"כ אני עפה על קאברים רק אם הם מטלטלים לגמרי את הביצוע המקורי (ע"ע רד בנד וa-wa)

אבל הדבר הכי טוב בגרסה הזו היא שהם כמעט ולא נגעו במקור, זה עדיין מלא אור

מחשבות קלילות יחסית לעת סופ"ש -

1) בגדול, בא לי שסופי מצטנר תחזור ללוק מהז'אנר הנימפי משמאל ושיפסיקו לעשות לה את מה שזה לא יהיה מימין-

הנימוק ההתחלתי שלי (לעצמי) היה משהו בסגנון "לאן נעלמו התום והרוך?" ואז כששמתי את התמונה מהתצוגה של דיור הבנתי שגם שם היא ממש לא נראית בת 14 ושעצמות הלחיים שלה חותכות לי את המסך של הלפטופ.

ובכל זאת, ההפקה (ב-xnet, לא פחות) קצת צורמת לי בעין עם כל הגרביוני רשת והחזיות שבעולם. לא צריך להצטלם לעד עם 3 קוקיות וסוודר מנייר אלומיניום לשער של לאישה (לא נשכח ולא נסלח), אבל אפשר לתת לה להיראות יותר כמו עצמה.

בכלל, מרגיש לי שאם בניינטיז היו את הסופרמודלס ובמילניום החדש פתאום הגיחו כל הסלבס וגנבו להן את השערים של ווג (או מגזין את) והקמפיינים, דווקא בשנים האחרונות אני שמה לב לזה שיש דוגמניות בכל מקום. אפילו בשכבה שלי היו כמה בנות שעשו כל מיני קמפיינים קטנים ומתחככות באנשים מהתעשייה, ואם בפריפריה זה קורה אז במרכז בוודאות שיש אינפלציה.

את מי אני הכי אוהבת מהדור הנוכחי של הדוגמניות* (*שלא עושות במקביל תכנית אירוח/דרמה מוזיקלית יומית ואשכרה עובדות בזה)? נועם פרוסט, ללא ספק.

2) בא לי סניקרס חדשות ויש לי צורך ממשי בתיק גב אחר. דא עקא, אני גרועה ממש בקבלת החלטות מהזן הזה. אני חושדת שזה טמון בכך שאני מתעקשת לחפש אלטרנטיבות חו"ליות למלאי הקיים בארץ, ואז מתמלאת תהיות לגבי המידה/איך שזה ייראה עליי/משמעות החיים.

קווים מנחים לסניקרס - שלא יגרמו לי להיראות כמו הדודה שיוצאת לטיולים עם ג'ינס ונעלי ספורט.

קווים מנחים לתיק הגב - אם קאנקן, שיהיה בצבע הכי יפה שקיים (ספוילר: כנראה שעוד לא ייצרו אותו), ואם baggu, אז שיהיה בצורה של הדגם הקודם ולא בצורה הנוכחית עם שני כיסים קדמיים ואפיל של תיק גן (ספוילר: not gonna happen).

בינתיים, טוענים לכתר - 

3) בא לי שTame Impala יבצעו את השיר (קאבר לאאוטקאסט כמובן) ששמתי למעלה בהופעה שלהם ביולי. 

השורה הזו מקפלת בתוכה שני דברים - 

האחד, אני כל כך שמחה שהם מגיעים. בזמן האחרון אני רוצה יותר ויותר לנסוע לפסטיבל מוזיקה כלשהו ובכל שנה יש את הלהקות שבגללן אני חשה פספוס נורא בדיעבד שלא נסעתי ומה יקרה אם בפסטיבלים הבאים הם לא יהיו, והם ממש ברשימה הזו.

השני, השיר הזה כל כך טהור ומושלם. אהבתי אותו עוד כששידרו את הקליפ למקור בניקולודיאון נונסטופ, ונפלתי על הקאבר רק השבוע, מוזר לי לחשוב על הזמן שעובר.

תתחילו מ15:10 - לשיר קוראים Je Cours ואני אוהבת אותו כמו את החיים עצמם*

המילה האהובה עליי היא דיסוננס.

אני מרבה להשתמש בה ואפילו הייתי אומרת שהיא מזוהה עם האופן בו אני מתבטאת, אבל שלא יהיו טעויות חלילה - הסיבה שאני משתמשת בה עדלאידע לא נובעת מזה שאני אוהבת את הצליל שלה (גם), או כי מנכסת לה משמעויות לא לה (בחיים לא) אלא כי אני מרגישה שהחיים מלאים במצבים שנופלים תחת אותה אי התאמה צורמת.

היום, למשל, התחיל ברגל ימין סך הכל. מזג האוויר היה יפה, לפחות בצורה בה הוא ניבט אליי מחלון המשרד, היום עבר במהירות, אפילו הרשיתי לעצמי לקנות את המאפה המושלם ביקום מהבייקרי - בצק עלים שמערסל בתוכו קרם מרציפני ודובדבנים. בקיצור, אפילו היה טוב מהרגיל.

ואז צעדתי מהעבודה אל "ההגנה", דרך שלוקחת לי עשר דקות אך גוזלת ממני כוחות נפשיים של מסע. פעם חברה סיפרה לי שהיא קיבלה טרמפ לרכבת כלפתע ראתה אותי יוצאת מהתחנה, וממש התרגשה מזה שאני שם, מה הסיכויים לראות אותי בשעה כל כך מוקדמת וכו', *אבל* הלכתי כל כך מהר שהיא לא העזה לעצור אותי ולהגיד שלום.

הנה, התאמצתי להכניס לפוסט הזה עוד קצת מדיה וכל כך שמחתי שמצאתי דרך להעביר את הקטע שלא אכפת לי אם הוא בפורטוגזית -יום יבוא ואלמד איך להתיידד עם היוטיוב כדי שיביאני למחוז חפצי - מתחיל מ35:20.

אז האופן בו אמלי שועטת ברחובות הציוריים עם העיוור שאספה? זו למעשה אני רק במקטע הכי גועלי שיש לתל אביב להציע.

אבל אני כבר ממש גיבורה ומנוסה וקטן עליי, אז דפקתי דילוג אל עבר המדרגות כשקלטתי שאחד מדיירי המתחת-לגשר עלה אלפית שנייה לפניי. הדופק קצת הואץ וכך גם קצב הנשימות, רגע לפני שעקפתי אותו בסיבוב הוא שבר את הקיר בינינו ואמר: "סליחה יא בת זונה"

אפילו חזר על זה עוד פעם אחת לפני שהחלטתי להיעזר במעקה כדי לתת זינוק, וזאת אחרי שנשבעתי שאני לא נוגעת בשום דבר בדרך המקוללת הזו, ולרוץ אל התחנה.

כחלק מהלמידה לפסיכומטרי, ניסיתי לנתח את מה שהוא אמר לי מכמה כיוונים, שכן אפילו האופן בו הוא זרק את זה לאוויר פשוט הרגיש חסר ניקוד. הוא לא צעק את זה, לא הרגיש כאילו הוא מקלל אותי עד שהאסימון ירד שמדובר במילת גנאי חריפה. אפילו משהו בחתך הדיבור לא הסגיר האם הוא התנצל - "סליחה יא בת זונה, סליחה שכאן עוברת הדרך שלך לעבודה", או שמא ניסה לתפוס את תשומת ליבי - "סליחה יא בת זונה, תהיתי מה עלמה כמוך עושה בצד הזה של העיר".

כך או כך, לא זה מה שיהרוס לי יום סבבה למדי, אבל המחשבות על כך שאין סיכוי שאלבש חצאית או שמלה לעבודה, על צעידה לתחנת עזריאלי אחרי שיורד החושך בלי לחשוב פעמיים, על זה שיש 3-4 דקות ביום שלי בהן אני חשה די מתוחה, קפוצה ועם פוטנציאל גבוה למוטרדת, הן שקצת גורמות לי להרהר.

על כל פנים, חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב כדי שיהיה יותר נחמד, שמתי את Je cours בהתחלה כי אני אוהבת אותו והוא מרגיש לי משום מה נורא גירל פאוור כזה, ואז קלטתי שלמעשה שמתי שיר שקוראים לו "אני רצה".

Coincidence? I think not.

*אוקיי אז חיפוש קצר גילה שאפשר למצוא וידאו נפרד אבל ממש עדיף לדבוק בגרסה שלמעלה, מה גם שהשיר שבא אח"כ באלבום הוא בונוס

בעיני רוחי נראיתי כמו הסולן של Isaiah היום, או לפחות תפסתי משהו מהוויתו

קראו לי מוגזמת, נסו להוריד אותי מהענן עליו טיפסתי, השורה התחתונה היא שהיום הייתי לבושה כל כך יפה שהרגשתי את הצביטה בלב ששמורה לאאוטפיטים משובחים במיוחד הנחנכים על אדמת ארץ הקודש ולא נניח באיזו עיר אירופאית אוניברסיטאית, שם ודאי היו מוערכים פי מונים.

בטוחה שגם היא הייתה מתבאסת להתלבש ככה רק כדי ללכת למשרד ביד חרוצים

התמהיל המשובח קם ונפל על הסוודר. ה - סוודר.

זה החורף הראשון שאני מרגישה טוב מספיק עם איך שאני נראית כדי לשלוח ידיים למחלקות הגברים באשר הן, כלומר, מוכנה לקחת סיכון מושכל ולהראות קצת כמו דובון למען כל היתרונות שבדבר.

הכל התחיל כשקצתי בסוודרים שמאכלסים את הארון שלי וחיפשתי אחרים.

הסירוב של חנויות הבגדים למכור לי סוודרים שיהיו עבים יותר מנייר קרפ לא צרם לי במיוחד, והצדיק רכישה של מספר מגוחך של סווטשירטים מזארה, עד שנתקלתי במכירת חיסול מטורפת של ספרינגפילד עזריאלי**.

רצה הגורל ונותרו רק בגדי גברים על המדפים, וכך יצאתי משם עם שני סוודרים מהחלומות.

הנזק? מחיר של קרופ טופ מסריג שקר כלשהו מH&M. מניחה ששם הומרתי.

בחודשים הבאים המשכתי לתור ללא בושה אחר עוד מציאות, מתחמקת מהמבטים הסקרניים במחלקה, הודפת את הצעות המוכרים לעטוף את הפריטים מתוך מחשבה שהם לזכר של חיי. אתמול זה קרה, שוב התאהבתי.

לא הוא, אלא החבר החתיך והשנון בצבע חרדל שהוא לובש

פאר היצירה, נזר הבריאה, מחיר של טי-שירט עם כיתוב גרוע כמו "Hola! What's your name?" ממנגו.

לא רק שהוא חתיך ושנון, אלא גם נצפה היום בחברת חברים מוצלחים לכשעצמם -

סקיני ג'ינס כחול כהה, אבל לא מדי, ונעלי טניס של ניו באלאנס (AKA היחידות שלא נראות עליי כמו נעלי פקקים, תשמרו לעצמכם את כל ה-420 למיניהם, תודה).

עדיין חומדת אותן בעוד שני צבעים לפחות

לבסוף, הצטרף אליהם רע נאמן משכבר הימים - ג'קט קל, קרדיגן שאינו סריג כזה, שלפי חברה שלי מוציא את הצד האמנותי שבי, אבל בעצם הפך למושא תשוקתי ברגע שהבנתי שהוא נותן לי וייב של דמות נשית ראשית בחוק וסדר: מדור מיוחד (הקרם דה לה קרם של דמויות נשיות בטלויזיה).

למעילים ולג'קטים של בנים עוד לא העזתי ממש להתקרב, אבל מניחה שזה רק עניין של זמן. מכנסיים ממחלקת הגברים? ביום בו אוולד עם אגן ירכיים אחר.

מה אקח איתי מהיום הזה? את החדווה שבלהתלבש יפה, את הצד שבאמת צריך לדבר עליו במאבק לשוויון בין גברים לנשים ואת משקפי הטייסים הסבנטיזיות של הסולן של Isaiah, תודה.

**הלא הוא ספינת האם שלי, בדומה ליחסי שלי גרוס- קניון רמת אביב, רק בגרסה שגדלה בפריפריה. 

אם מארקס התגלגל לכאן איכשהו - דע לך שהshamir הזה מוקדש לך

מודה ומתוודה,
עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שבלוג טוב נמדד ב:
1) כמה יפה העיצוב שהוא הצליח להפיק מהממשק של ישראבלוג בדרך לא דרך.
2) כמה ארוכים הפוסטים - כי אם החלטתי ללחוץ על "המשך לקרוא" כדאי שיחכו לי בפנים עוד 15 שורות לפחות, עניין של כדאיות למעשה.

מזל שהזמן מרפא (ומרזה).

בגיל 14 בלוג האופנה היחיד שקראתי היה של אפונה, וגם זה היה באופן לא קבוע משל היה זה טור ממגזין "את" שמשום מה מתגלגל לידי רק כשאני הולכת לבקר את סבתא/הרופא. אבל יאמר לזכותה שהיא הייתה רול מודל של ממש באותם ימים ושדרכה הכרתי את מארקס ג'ייקוב.

הבלוג של מארקס, גם בגרסה הישראבלוגית המופתית וגם בגרסת הבלוגפוסט, היה הדבר הכי טוב שקרה לנערה שהקשר בינה לבין גלאם אמיתי הוא מקרי בהחלט, בעוד שהיכולת שלה לאגור פרטי מידע שוליים בעליל מפותחת מעבר לרצוי. לא היה צריך יותר מכותרת של פוסט או תמונה כדי לשלוח אותי לתהומות הנשיה של תרבות הפופ (אשכרה) ואז למצוא דרך קולית להגיב ולנופף בפניו בידיעות שלי מבלי שיקלוט את המאמץ.

בשלבים מתקדמים יותר התגובות שלי היו זוכות לסמיילי, הייתי אומרת אפילו A for effort.

איך הוא אהב אותה אלוגאד, ואת גוסיפ גירל ואת לינדזי לוהן אפילו בקטע לא ברור

איזו נונשלאנטיות! אפילו אימצתי בשעתו את הז'רגון הפרו-אנה לאור הפרעות האכילה שניסה להטמיע בנו ללא הצלחה מרובה (לשנינו)

האובססיה הקלה אישרה סופית את התיאוריה שאין דבר נעלה יותר מהיכולת לשלוף ולשזור רפרנציות תרבותיות בכל רגע
נתון, שהאלוהות טמונה בשליטה באזכורים לג'יזל ולשוק ההון באותה נשימה.

פתאום הבנתי שאני רוצה להקיף את עצמי רק באנשים חדים ונשכניים (כלפי כל מי שהוא לא אנחנו כמובן), שהקוליות נוטפת מהם מחד ומאידך שיהיו מספיק ייחודיים עד לכדי מוזרות. ואחרי שהקפתי את עצמי בחברה מהסוג הזה בדיוק, הבנתי גם שאני יכולה לנסות ולפנות לבלוגספירה לקצת הבנה וסימפתיה.

קוראים לי נועה, אני בת 20 וקצת, כשאני כותבת את זה פתאום זה מרגיש לי נורא גדול ובפועל אני מזכירה לעצמי שאני בכלל לומדת לפסיכומטרי אז פחות. אני אוהבת שיש בבעלותי דברים יפים, את אירופה ואוכל, לכן אני צופה בעתידי אגרנות כפייתית, שומן ורינגטון של "פופה פה זה לא אירופה".

המטרות שלי - לבחור פלייליסט שעוד ידובר בו רבות, להתוודות בפני שלי גרוס על אהבתי, ללמוד להצטלם או לפחות להעלות תמונות יפות כדי שאני לא אצטרך לחפש השראה אצל אחרים ויהיה לי מאגר משלי,
ובכנות - לכתוב יותר מפוסט אחד.