יום שבת, 29 באוקטובר 2016

I don't like Saturdays


קליפ כל כך חום-אפור שהוא בוודאות צולם ביום ראשון אחר הצהריים, המקבילה הבינלאומית של שבת
(שבת בבוקר בישראל = שבת, דיכאון שבת אחרה"צ בישראל= יום ראשון)

החיים בנכר לימדו אותי שמותר (ומותר) לאהוב את יום שבת כשבסופו מחכה עוד יום חופש.

הנה כמה דברים שיהפכו את השבוע ליום חופש אחד גדול:

1) חולצות פסים מושלמות שהזמנתי מ-Zucker Studio.
לא רק שהן אמורות לנחות מחר במשרד (דברים יפים באמצע יום העבודה שלא הגיעו מהבייקרי תמיד משמחים) אלא גם שבעת קנייתן למעשה הכשרתי את חולצות הפסים שיש לי מזארה (כותנה, שרוול 3/4, מפתח וי, שחור-לבן ולבן-שחור) לתפקידן החדש בתור בגד פנאי. עוד לפני כן הייתי מסוגלת להעביר בהן כל שעה משעות היממה, אך הרכש החדש והאיכותי יחד עם ההכרה שהן לא הכי מחמיאות* הביא לכך שעכשיו אני רובצת בשיק.


*משהו בבד בשילוב הוי המכובד לאין חזה שלי, שילוב שפסל בעבורי גם את חולצת הפסים עם הרקמה בשרוולים מגלביה שחמדתי.

2) פרויקט מירוק הצרפתית שלי.
בחודש וחצי האחרונים טיילתי בצפון ספרד ומצאתי עצמי על תקן דוברת ספרדית סבירה לעת מצוא, מהסוג שנותן לך נקודות אצל זקנות ספניוליות, אבל לא היה לי ספק שלפני שאני קופצת לזרועות שפה חדשה ודי מתמסרת עליי לחזור ולהתחנף לאחותה הקשה להשגה. אני אוהבת את הרעיון של חוג למבוגרים. לפני הנסיעה הלכתי לשיעורי גאגא פעמיים בשבוע עם חברה במשך חודש עד שההזעה בצוותא הפכה בלתי נסבלת בחום יולי-אוגוסט, אבל ההתנתקות מהסתם והיומיום לטובת משהו היו ממכרים ועתה אני מחפשת מקור חדש. אני מתלבטת בין האמבטיה לבין המכון הצרפתי - האחד רוקנרול והשני צרפתיה נמוכת קומה וחמורת סבר, מחר אחליט, אשמח להמלצה.

היום ראיתי לראשונה את פריז בוערת ופתאום הרגשתי איך הכל נופל במקום ושעכשיו הגעתי לאזורים הנסתרים של האזכורים התרבותיים וגם וואו כמה america's next top model רכבו על הז'רגון והעולם הזה, שלא לדבר על זה שהפרק האחרון של עונה 4 של סקס והעיר שבו קארי עולה למסלול עוד יותר אהוב עכשיו. הסרט מהמם ביופיו.

3) השעה שהרווחנו ושבעצם כבר הספקתי לבזבז. לפחות כבר לא שבת.

יום חמישי, 12 במאי 2016

לראשונה מזה אי אילו נסיעות טרחתי להעביר מוזיקה חדשה לפלאפון לפני ליל הטיסה, עניין של התבגרות ככל הנראה.
כיכב: האלבום הזה, שלנצח יכניס אותי למצב רוח של צלילה באמבטיית בית מלון.

דברים שעשיתי באפריל (בואכה תחילת מאי) במקום לכתוב בבלוג:

אהבתי את כל מה ששוודי (לרבות מאפים שהאל נגע בהם, העונה השלישית של "הגשר" הסקנדינבית והבגדים של Monki);
לא אוהבת את השאלה "מה התחביבים שלך?", היא מעט מטופשת ומנסה לתחום את כל מה שאני עושה בזמן הפנוי שלי. 
עם זאת, ובכנות גמורה - אכילה.

הייתי ברומניה וגיליתי שחוץ מהעיירה הציורית של סבתא (שבינתיים הפכה לעיירת רווחה מינוס) בפועל חמוד ומרגישים אכפתיות והשתדלות ומאמצים להנעים את החיים, כך שמעבר לכל הממליגות שבעולם מצאתי גם מאפיית אקלרים שווה ובית קפה שהייתי עוקרת בשלמותו, על כל יושביו ההיפסטרים רצח, ושותלת במתחם נגה כאילו כלום;

לנוסעים לבוקרשט שלום - כאן אתם צריכים לשבת


מנטרה - אין מדובר בפחמימות ריקות אם הן מלאות באושר אמיתי

טיילתי בלונדון בחברותא וגם לבד. אחרי שהטיול האחרון לחו"ל היה יומיים בהולנד ועוד יומיים בפריז ברכבת ודי, היה משהו מאוד טוב בלחוות עיר במשך עשרה ימים. כל מה שאני מרגישה שאני עוד צריכה לחלוק עם שאר העולם בנושא - בפירוט בפוסט נפרד;

לגיטימי סך הכל - שעה בבריכת כדורים שג'רמי סקוט שם במרתף של נעלי מליסה בקובנט גארדן

אני צופה שאת מותי אמצא כשאקבר תחת טון מוצרי הנייר שאצבור עם השנים בביקורים בפסטיבלי עיצוב גרפי כמו הנראה לעיל,
אך כאמור - to die by your side is such a heavenly way to die

חזרתי לעבודה לפני שבוע אחרי חודש שלא הייתי ובין השי לחג להררי העוגיות ללא גלוטן של רביבה וסיליה הרגשתי מעין שביעות רצון ונחת מזה שהצלחתי למצוא מקום כזה, שהוא אולי לא מגניב אבל כן טוב ומטיב עם עובדיו, אחרי תקופה שלא הייתי בטוחה שבחרתי נכון;

השלמתי פערים - סיימתי את העונה החמישית של "בנות", בלעתי את העונה השנייה של "עמק האושר" בשלמותה (תעשו לעצמכן טובה ואכלתי בהונג קונג דים סאם החדשה והמעולה, החלטתי מה משלושת הקילוגרמים של מוצרי הנייר שקניתי בדרך אני אתלה בחדר והייתי גאה בעצמי על שקניתי בגדים שמחד ישבו על תקן משבצות שיש למלא (שתי מילים: מכנסיים ורודים. למרות הכל) ומאידך משתלבים עם הדברים בצורה שעושה לי טוב על הלב.

& Other Stories | Triangle Bra
גיליתי שהקשר שלי עם other stories& מבוסס על הערכה תוך התבוננות בלבד. יוצא דופן - בגד הים הזה.
דברים שלבשתי ואהבתי - מכנסיים ורודים, פסים, קרדיגן התובעת המחוזית שלי

ולסיום, הקדשה:

יום שני, 21 במרץ 2016

הוא ידוע בקרב חברותיי כ"שיר שהוא פרודיה של עצמו"
ומפה לשם אני מזמזמת אותו לעצמי כבר יומיים, יופי באמת

לא אוהבת את פורים.
החל מכיתה ז' אימצתי לי מדי פורים שכללו חולצה עם כיתוב מתחכם (אימך הסליחה ואביך התודה - אפילו בכיתה ז' רפררתי, אפילו אם לפיג'מות), סומבררו, וחסל סממני חג אחרים.

אני חושבת שניתן לתלות זאת בשתי סיבות עיקריות:
1) בעברי הייתי גדולה למדי, נוכחת, יש שיאמרו, ולכן הרחקתי את עצמי ביודעין מתחפושות קבוצתיות בהן השוני יבלוט עוד יותר, או שהעדפתי מראש שלא לנסות לחפש משהו שאוהב כי אפילו בגדים רגילים היה סיוט לחפש. הזמן עושה פלאים וכו' אבל החדווה לא שבה.
2) פורים לנצח יהיה היום הכי חם/גשום, בעיקר אם הימים הקודמים לו הראו בעקביות אקלים שונה לחלוטין. יתרה על כך, היו לא מעט פורימים בהם הייתי חולה. תופעה פסיכוסומטית? ייתכן בהחלט.

השנה, המשרד בו אני עובדת כל כך אמריקאי שהוא הכריז על crazy hat day, מושג שבעיני רוחי חולק חדר עם שותף סאחי כמו casual friday, אבל בגלל שאם יש משהו שאני שונאת יותר מתחפושות הרי שהוא אני בכובע, החלטתי שאני באה בחולצת שמיר (הזמר, לא ירק השטן) וזוהי מחוות הרצון הטוב שלי.

הו שמיר, מתי תגלה לעולם שאתה בעצם עובד בפורט סעיד?
אני מקווה השנה לפורים נורמלי, יש מלא מסיבות צהריים בשישי שנראות חלום אבל נראה לי שפשוט אסתגר בבית עם הר אזני ההמן מרציפן שהכנתי עד חלוף הזעם.

ולסיום, הדשא של השכן לעד ירוק יותר, לכן כשגרתי בעיר שחוגגת את הקרנבל עפתי על זה ברמות אחרות, לרבות זמזום תמידי של שירי התקופה ומסעות צילום ברחובות כאחרונת התיירות.

זו סתם הטעייה כי זו לא תמונה מהקרנבל אבל היא אהובה עליי עד מאוד

קנו לעצמכם מתנה לחג, לכו ל"לחמים" ורכשו אזני המן במילוי מרציפן מלוא החופן. על לא דבר.

יום ראשון, 20 במרץ 2016

למדתי לרכב על אופניים בגיל מאוחר עד מבוכה, ובאחת הפעמים שרכבתי להנאתי פשוט עפתי ושברתי איבר לראשונה בחיי.
ברקע התנגנה השורה let me take you down cause I'm going, ועוד אח"כ אומרים שדברים כאלה קורים סתם כך.

היה לי חלום נהדר ולכן אני משתפת.
אני וחברה ועוד הרבה אנשים שאני מכירה, אבל לא באו איתנו, יושבים באיזה היכל תרבות או אולם תיאטרון, רוצה לומר שבאולם נגה אבל באותה מידה זה יכול להיות משהו הרבה פחות קול, וצופים בהופעה של הביטלס.
אני לא זוכרת מה הם ניגנו, אבל הם לבשו את מדי הסרג'נט פפר ולמרות זאת השיער והשפם שלהם לא תאמו לסגנון בו דבקו במציאות (קצר יחסית ומשופם).

במקום זה, כולם גידלו שיער וג'ון לנון הגדיל לעשות וטיפח קארה חלק שנראה מעט פיאתי, קצת כמו של סיה.


ההופעה נגמרה, הם באו מהאיזור בו ישבנו והחלו לחלק חתימות.

יש לציין שזה כבר מוטיב חוזר וידוע -
פעם חלמתי שאני בפסטיבל קאן ומזדמן לי לדבר עם אנג'לינה ג'ולי על השטיח האדום ולבקש חתימה, אז היא חתמה בחוברת האנגלית שלי (מבהיר כמה מזמן זה היה, מה גם שבאותן שנים ראיתי לראשונה את נערה בהפרעה והכל התחבר). 
היה גם חלום בו חברת ההייטק בה אבא עבד נותנת חסות לאוסקר, אז אנחנו נוסעים לטקס וטום הנקס משוחח איתי וחותם במחברת שהייתה לי באותה התקופה - הכל היה כל כך חד עד שבבוקר לאחר מכן חיפשתי את המחברת רק ליתר ביטחון.

מדהים שאלו הדמויות שעולות בחלומותיי. מרד נעורים? אפילו לא בחלומות.

בכל מקרה, הייתי אחת הראשונות לקבל חתימה, הם היו נורא נחמדים אבל פול נפנף אותי בנימוס בטענה שהוא לא מרגיש טוב, הבנתי לליבו.

אח"כ יצאנו לרחוב, שנראה כמו סמטאות מתחם נגה אבל הרגיש קצת אחרת. בשלב הזה כבר הייתי לבד, כשלפתע התחוור לי שאני ביפן. הכל היה נורא עדין ומרומז, זה לא שפתאום ראיתי מיליון שלטי ניאון ביפנית, אלא הסתובבתי באיזור ירוק ויפה כמו בתמונות של גל מפתיתים, אני ממש בטוחה שהחלק הזה של החלום באשמתו.


בדיעבד אני מרגישה שהפוסט קצת חסר פואנטה אבל החלום מצא חן בעיניי.
אני אוהבת לחלום באנגלית (החלק של יפן היה באנגלית פחות או יותר), כי זה מזכיר לי איך הרגשתי טוב כשהייתי חולמת באנגלית בהשפעת המגורים בפנימיה, או כשהייתי מתעוררת ומיד פוצחת בשיח עם השותפות בשפה שהיא לא שפת האם שלי, רגעים קטנים מפעם שגרמו לי להרגיש גדולה.

נסיים ברגע אחר מפעם - בנובמבר הראשון, חודש לפני החזרה לארץ לביקור לרגל חופשת החורף, הייתי חולמת פעם בשבוע לפחות שאני אורזת מזוודה, בודקת שהכל במקום, נעמדת ליד הדלת ומתעוררת לפני שאני מספיקה לחזור הביתה. בזמנו לא היה משהו שיכול היה להכאיב לי באותה הצורה, היום אני כבר חולמת הפוך.

יום שלישי, 15 במרץ 2016

מסקר קצר בסביבה הקרובה עולה שאני היחידה שסובלת (מה סובלת, שומעת בלופים)
את השיר הזה, אז מותר להיכנס ולהאזין במקום זה לאפריקה שלי, רק אומרת

פרחים מסביבי
פרחים מסביבי
זה לא יכול להיות
-האחיין של גלעד כהנא קולע להלך הרוח שלי בחודשים האחרונים

החלטתי להיות יותר קלילה, תהיות קיומיות של אפרוח שזה עתה בקע מהביצה לא עוזרות לאיש, אז להלן הגיגים ברוח התקופה האחרונה מינוס רצינות תהומית (נניח והייתה) -

אני חושבת להעביר קורס צפייה מודרכת בעונות הראשונות של ארץ נהדרת, יקראו לו
"אין לי ארץ אחרת: תמורות בחברה הישראלית בראי מדורת השבט של שנות האלפיים"
או משהו בסגנון.


הכל התחיל באוקטובר, עת מצאתי עצמי בעבודה מהזן המנוון שדורשת ישיבה מול המחשב עדלאידע. מפה לשם הבנתי שאני חייבת לשמוע משהו תוך כדי עבודה כדי להעביר את הזמן, תוצאה ישירה של האזנה פסיבית לגל"צ תוך כתיבה במשך שנות הצבא שלי. זה התחיל ביוטיוב, שם מצאתי יותר אלבומים מלאים ממה שיכלתי להעלות על הדעת, המשיך ל-serial ומשם להברקה שלי (לעניות דעתי) - האזנה לתכנים מספריית ה-mako tv בתור פודקאסט.

כך למשל פרקים של עובדה שימשו אחלה רקע ולמעט מסעות של איתי אנגל לאיזורים בהם דרושות כתוביות לשיח, ממש נהניתי. בקיצור, עכשיו אני מאזינה לכל העונות של "ארץ נהדרת" וחוזרת בכל יום עם רגעים מרגשים על אמת, בפרספקטיבה של עשור שחלף לו, בחיינו כחברה כמו בחיי.

היום, עונה 3 אם תרצו, הייתה סדרת מערכוני סוף פרק על השערוריות הגדולות של כוכבי החינוכית.
הקונספט: צוחקים על כמה שכולם חננות רצח. במערכון על "בלי סודות" היה רגע מצמרר בו המצלמה עברה על כוכבי התכנית, משהו באווירה אומר שלא הגיוני שעכשיו יריצו דאחקות על חנן גולדבלט, מפה לשם - דאחקות על נתן נתנזון. מי ידע שעוד יהיה להם קולגה שיורשע בעבירות מין.

עונה 1 נפתחת במערכון על ענבל גבריאלי שמתכננת לפתוח קזינו במצפה רמון או משהו בסגנון, יצא שצפיתי בו ביום שבו בישרו על התכניות לקזינו באילת. גם אם הייתי מתכננת התזמון לא יכל להיות כל כך מושלם.

או הדמות הנלעגת והמגוחכת של קצב, ופוליטיקאים שמתחלפים בקצב הסמבה מבלי להותיר חותם, ותת אלוף מרכבה פלדמן של אורנה בנאי, שמן הסתם מבוססת על מירי רגב בתקופת דובר צה"ל אבל הגיעה לטירוף הרבה לפני שהיא התנהגה ככה במציאות. 


ככלל, כולם צעירים וחדים ועם זיק של שיגעון בעיניים, ואז עוצרים לרגע ומבינים שהדבר היחיד ששם קצת יותר בהקשר של זמן הוא ידיעות על ההסתבכות של מייקל ג'קסון או עוזי כהן, כי חוץ מזה - הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.
הבעיות הן אותן הבעיות, הקרעים בחברה רק העמיקו, יש משהו מחלחל ונבואי בלשמוע את מוריה סרק, שהיא סוג של אורית סטרוק, משולחת רסן וחסרת בושה עוד לפני שמישהו ידע מה זה הבית היהודי.

מעניין בכלל מה אחשוב על כל זה בעוד עשור. עד כאן לפינתנו, אחזור עם עוד פנינים בהמשך.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

עתידות - עד גיל 21 אוריד את האלבומים של הסמית'ס לפלאפון ואחסוך את ההשמעה ביוטיוב
ו/או אדפיס עטיפה של אחד האלבומים שלהם על שקית קנבס שאשא בגאון

לקט אירועים משמחים מהזמן האחרון (טומנים בחובם המלצות):

הלכתי עם חברה לקולנוע, החלטנו שלא לצפות ב"מיסטר גאגא" למרות שנורא רצינו ועדיין הציג. מפה לשם "יחי קיסר" לא סיפק את הסחורה ועברנו באמצע, מהלך שהתגלה כנבון.

הלכנו לצפות בעיבוד ספוקן וורד של מקבת' והיה סופר מוצלח וחד וקצבי.

אכלתי כל כך הרבה (דברים שווים בלבד, ובכל זאת) שאני חושבת שהגוף שלי הרים ידיים ופשוט מאפשר אורח חיים כזה מתוך הבנה שהכל מתאזן עם הליכה נמרצת ברחובות העיר*. אולי יום אחד אצור מפה כזו, לדוג': כדי להצדיק גלידה בבוזה (צנובר ופיסטוק, שני אגוזים שמטרתם לגרום לילדים להשמין) יש ללכת בקצב מדרום העיר עד לקרפ באבן גבירול, לראות שהוא סגור, ואז ללכת לחשמונאים.
*ולמען ההגינות, גם עם השעות שאני לא חופשיה בתל אביב ואוכלת כמו אדם בריא מאוד אפילו.

מצאתי ג'קט (או ז'קט? או ג'אקט? מצאתי.) 
בג'קט ג'ינס אני נראית כמו דודה, בג'קט עור/דמוי עור כמו מישהי שמחקה טרנד ויהי מה, ואז נתקלתי במעיל טייסים בזארוש, התלבטתי, חלמתי עליו בלילה, התייעצתי עם חברה - בסוף הוא שלי.



מאיפה להתחיל -
עברו עליי שבועיים נפלאים שרק הבהירו לי כמה התקופה הזו היא תקופת ביניים - לא יכול להיות שאנשים מבוגרים חיים ככה באמת.

ימים שנראים קצת ככה - יפים ומגניבים וקלילים

יש לי משרה סבבה לכל הדעות (זה חלק מהקטע, אשכרה מדובר ב'משרה' ולא ב'עבודה אחרי צבא'), קשרים חברתיים בוגרים ומעניינים ועמוקים שמבהירים לי שבחרתי נכון ומצאתי את האנשים שלי ואני יכולה קצת לנוח, תכניות ופעילויות למכביר (נעים מאוד, אני שרת התרבות),

ומנגד,

אני עדיין גרה אצל ההורים כי ברור לכל שזה עדיין שלב בו זה לגיטימי ואפילו הגיוני ומתבקש (אבל זה עדיין מרגיש קצת מוזר),

אני והחברות עדיין מנסות לפענח מתי המומנט הטינאייג'רי קצת שוכך - לדוג', מפסיקים לישון אצל חברה כשמישהו אחר ישן אצלה דרך קבע במיטה? או כשהיא גרה עם שותפים? או שיש שלב שבו פשוט זה כבר לא מקובל וחודלים? 

ואני מרגישה לפעמים שאני ממלאת את הלו"ז שלי בכל דבר ובלבד שהוא לא נוגע לשנה הבאה (או ליתר דיוק, השנה האקדמית שמתחילה ב-2016) או להחלטות כבדות משקל.

הקיץ ביקרתי חברה ונסענו לפריז ליומיים, נפלנו על פסטיבל סרטים והקרינו בו את The Road Within,
סרט מצוין, עוסק בדברים אחרים אבל וייב החיפוש והמסע זרק אותי לשם

יסלחו לי בני ובנות ה-25 עד 30, עכשיו תורי. אני גם רוצה שמישהו ינסה לשקף את התקופה הזו בחיים באיזה סדרה, שקצת יתחנפו וקצת יאשימו וקצת יגזימו, אבל לפחות שנרגיש קצת פחות אבודים. עם זאת, ברור לי שזה משהו כל כך ישראלי שאין סיכוי לייצוג מהימן.

חברים שלי מסיימים תואר ראשון השנה, כל אחד במדינה אחרת, וכיאה לחו"לניקים הם עוד זוכים לעשות זאת מבלי שמישהו יאשים אותם בהשתמטות או חתירה לתועלת עצמית בזמן שחבריהם שוכבים בשוחות (או נרקבים בקריה).

פעם היו לי המון מחשבות על מה היה קורה אם אחרי התיכון הייתי ממשיכה איתם לאיזו אוניברסיטה נחמדה, אם באירופה אז תכנית נוחה לדברי אנגלית, אם בארה"ב אז במן אוניברסיטת B class כזו, שמהוות פתרון לא רע בכלל למי שלא רוצה להרוג את עצמו בליגת הקיסוס ונראות סבבה מרחוק אם אין לכם בעיה ללמוד בחור ("רק חמש שעות לעיר הקרובה!", AKA חמש שעות יותר מדי) וכן מציעות חיים סטודנטיאליים מספקים למדי, אבל אז אני מזכירה לעצמי את מה שסיפרתי להם ולעצמי דאז;

שבמסלול הגן-יסודי-תיכון בו צעדתי רוב השנים אין ייעוץ אקדמי בתיכון ואף אחד לא מצפה שתדע מה אתה רוצה לעשות לפני הצבא, הסדר של הדברים ברור ולא גמיש במיוחד (או כך לפחות אני תופסת את זה) וזה שבגיל 18 התמודדתי עם צה"ל מרגיש כמו כלום לעומת בחירת חוג ומקצוע ועתיד. ופתאום עכשיו זה מרגיש פי אלף יותר מזה ושאולי דווקא הם, הם אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים אמיתיים כשבפועל הכל נשאר קצת כמו אז בפנימיה, החיים בבועה. 

בקיצור, בסופ"ש אוכל משקלי בגלידה בסדנה שמתקיימת בבוזה, העתיד יצטרך לחכות.

יום ראשון, 21 בפברואר 2016

השנה היא 2016 ואני עפה על שיר חדש של גוון סטפני (!) משל הייתי בת 14
(כלומר, לא בת ה-14 של ימינו שודאי שואלת "Gwen WHO?", אלא בת ה-14 שהייתי שחשקה בבושם הרוג'וקו יותר מכל)

קצרמר* על רכש מקומי וזר.
(או: פוסט שמוגש כשירות לציבור ואין מאחוריו דבר למעט קארמה טובה)

*רציתי קצרמר באמת, אולי בפעם הבאה

עד הצבא לא היה לי כוח לשים תכשיטים, מה גם שלא היו בבעלותי כאלה שאהבתי (חוץ מטבעות עם ערך סנטימנטלי שאיבדתי ביום אכזרי במיוחד בו החלטתי להתנזר סופית מתכשיטים. כלומר, סופית עד סוף י"ב).

כשהתגייסתי לתפקיד של בנות עילאיות ומתנשאות הבנתי עם הזמן שיש סמלי סטטוס שאת חייבת לנכס לעצמך בשלב כזה או אחר. משעון קאסיו מוזהב חמקתי לא רע, אבל את הסמל שזועק עד השמיים הקב"א-שלך-ברשותי, קרי, שרשראות עדינות עם תליון גנרי כלשהו, נאלצתי לאמץ. את שלי, עם פרסה מוצלחת במיוחד, סבתא מצאה ברחוב. לא הייתה מרוצה ממני שלא רכשתי אותה ב-osnat כאחרונת חיילות הקריה. 

מאז השתחררתי ואני כבר לא מסוגלת להסתכל אפילו על השרשרת ההיא, מרגישה לי כמו דסקית, פק"ל למזכרת. עם זאת, כבר שנתיים שטבעת די ייחודית שסבתא העבירה לי (הפעם מרכושה שלה) לא יורדת לי מהיד, והעובדה שיש תכשיטים שמזוהים איתי באופן כל כך מובהק מוצאת חן בעיניי עד מאוד.

מפה לשם, מצאתי שתי אהבות:


האחת, StudioBALADI (שגיליתי דרך ahavnoo, שמצליחים לאגד מוצרים לא רעים בכלל).
לבחורה שיוצרת אותם קוראים לליב והיא מקסימה, קולית בצורה הכי נונשלאנטית שקיימת, ועושה דברים עדינים מספיק כדי שלא ארגיש שזה נטל לשים אותם, אך ייחודיים מספיק כדי שלא ארגיש שאני חולקת אותם עם עוד מיליון בנות. אני מכורה לעגילים המינימליסטיים ומודה בפה מלא שעשיתי חור שני בכל אוזן כדי שיהיה יותר מקום לעגילים שלה.
(כן, כך נראה מרד הנעורים שלי - חור נוסף בכל אוזן בגיל 20, בעיטה סימטרית במוסכמות. NOT)


השנייה, צמידים של Mutrah.
בעוד שעם לליב ותכשיטיה אני מרגישה שמצאתי שלווה ואיזון, הצמידים האלה בוודאות מאתגרים אותי אל מחוץ לאיזור הנוחות שלי. מעלותיהם? הוייב הבוהמיני והעובדה שהם צמידי חברות כאלה אבל עם קטע, ושעד שלא אהיה בלוגרית עשה-זאת-בעצמך כמו HonestlyWTF ואכין לעצמי דברים כאלה - טוב שיש ממי לרכוש דברים באמת יפים ומוצלחים. ב-26/2 הן עושות סייל בסטודיו שלהן בגבעתיים, ובסיילים האחרונים ביפו היה יותר משווה, אז לפי כללי האינדוקציה כדאי לחפש את הפרטים של האיוונט בפייסבוק.

ולפינת היחפנות -


Image 1 of New Balance Grey & Pink 420 TrainersImage 2 of New Balance 420 Navy Vintage Trainers

אז כן, את הכחולות יש לכל בחורה שנייה (כי לשאר יש את הגרסה בבורדו), אבל אני מרוצה מכך שהן לא נראות עליי כמו נעלי פקקים ושאני אוהבת את הקטע של הזוג השני ושיחד הן עלו לי כמו זוג אחד בארץ הקודש (Just like God intended).

אפילו קיבלתי מ-ASOS משלוח אקספרס חינם שפרץ את מחסומי דואר ישראל כנגד כל הסיכויים, מי היה מאמין?

עד כאן בפינתנו "שווה בדיקה".