יום ראשון, 11 בפברואר 2018

פברואר, קיץ

את זה דווקא אהבתי מאוד

1) צפיתי אתמול ב"קרא לי בשמך". אני חושבת שהמלך עירום ומעטים הם אלו שהכריזו על כך, אולי רק תומר קמרלינג שאני מעריכה יותר ויותר עם כל ביקורת שאני קוראת. השם לקוח מדיאלוג בתוך הסרט והוא תמצית הכל - 100% מלאכותיות, אפס אורגניות. תוך כדי צפייה חשבתי על הרבה יצירות אחרות.
הייתי רוצה שהסרט יהיה חושני כמו אני, אהבה וכמו כחול זה הצבע החם ביותר. הלוואי ובמקום ארמי האמר היו מלהקים מישהו פחות יאנקי ועם יותר עומק כמו פטריק ווילסון אהוב ליבי במלאכים באמריקה ובכל תפקיד אחר בו נגע. לו רק מישהו היה מוודא שהחלק המאוחר יותר של פס הקול לא נשמע כמו משהו שחיברו מארני ודזי. ואף מילה על המיאוס בסיפורי אהבה חוצי דורות בתור התנסות ראשונה של נער סקרן ומעט מבולבל, אני חושבת שעברנו מזה למודלים קצת יותר בריאים. לסיכום, ארמי האמר מגלם, בעיקר, מכנסיים קצרים.

תוצאת תמונה עבור ‪call me by your name‬‏

2) ועכשיו למשהו שונה לגמרי. להמליץ על פודקאסטים של כאן מעניין כמו שלג דאשתקד, אבל השבוע האזנתי לשלושה פרקים של "המעבדה" על עבדות אמריקנית וזה מלווה אותי עד עכשיו. מומלץ.

3) סיפור שהוא משל. כרגע בחוץ אביך וקר אבל בשישי היה שמשי וטוב. יצאתי אל העיר כדי לחפש מתנת יום הולדת לאמא שלי. זכרתי שב-cos היו תכשיטים יפים ומיוחדים אבל כשהגעתי הכל הרגיש קר ומנוכר ולא ייחודי. הלכתי לרחבת גבעון כדי להרגיש קצת יותר טוב וכי אני שומרת לשוק אמונים עוד מימי כיכר דיזנגוף. אני מחבבת את האזור עד מאוד. בשנה שעברה לא היה שבוע שלא הייתי חוטפת גלידה מאניטה בשרונה (לא נכנעת לקדחת בוזה) ומתקדמת במהירות אל עבר הסינמטק או סתם יושבת על הכיסאות הצהובים ברחבת גבעון וחשה חופש שאין כמותו. שוטטתי בין הדוכנים עד שהגעתי לאיש המקסים שקניתי ממנו פעם את העגילים האהובים עליי. תזהו אותו לפי עיניו הטובות והמבחר המשובח של התכשיטים שהוא מציג על קטיפה ירוקה, ורק כדי לוודא תוכלו לומר לו שהבחורה שרכשה ממנו תליון של מזל בתולה שלחה אתכן ואם הוא יחייך הרי שהוא האיש. בכל מקרה, נמצא לי תליון ולאמא שרשרת נאה והבוקר עבר בשלום.

*סיפור התליון הצחיק את הסובבים אותי, בעיקר בשל העובדה שאני בעצם מזל סרטן אבל כידוע מדובר במזל לו יוחסו התכונות הכי נאחסיות הידועות למין האנושי ולכן אני בורחת ממנו כל חיי. מזכיר לי איך פעם נרי לבנה סיפרה שחילטרה בכתיבת הורוסקופים והמטירה שפע איחולי מזל רע לכל המזלות שאת בניהן ובנותיהן שנאה, אולי כולם בעצם שונאים בן סרטן אחד לפחות.

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

סוף שנה א'

הסירוב לאהוב את מה שכולם אוהבים כרגע אווילי משני טעמים: האחד, זה בד"כ לא מצליח לי. 
השני, סירבתי להאזין לשיר הזה עד לשבוע שעבר, כדי לפצות אני מאזינה לו מאז 10 פעמים ביום.

שלי גרוס חגגה 10 שנים לבלוג שלה. אני חוגגת בעל כורחי 22 שנים של אי התמדה.
אני לא עושה ספורט בחורף כי קר מדי.
זנחתי את הקונסילר המושלם של Glossier ואת הקונספט של עיפרון עיניים ורוד בהיר בחלק התחתון של העין שלא בצדק.
הפסקתי לקנות וללבוש יד שנייה (חוץ מחולצת משי ירוקה עם קרע בשרוול שקניתי בפריז) כי הרגשתי שעדיף פשוט לקנות פחות ולא משנה מאיפה הבגד מגיע.
לבושתי, אפילו הפסקתי לכתוב 5 דברים טובים שקרו לי במהלך היום, מדי יום, אחרי שהתמדתי במשך שנה ועצרתי בלי כל סיבה לפני שבועיים וחצי. אני מנסה להתגבר על עצמי ולמלא את הפער כדי להמשיך עם זה גם בשנה הבאה.

הקלות הבלתי נסבלת של שבירת הרגל, הקושי העצום שבאימוץ הרגל במכוון.

דברים שאימצתי שלא במכוון:
  1. האזנה לפודקאסטים של כאן. בראש הרשימה ניצבים גיבור תרבות ופסטיבל כאן, כך נודע לי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות חוקרת תרבות ולהיות מסוגלת לחבר משהו גאוני כמו האנציקלופדיה של הרעיונות (#מאוהבתבדןערב).
  2. לבישת ג'ינס כהה בגזרה נמוכה של Levi's שעלה לגדולות בזכות העובדה שאינו סקיני. חגורה בצבע חום-אדמדם מטמטם של אתא, החגורה הראשונה והיחידה שלי (על איך קניתי אותה והצלחתי סוף סוף ללבוש חולצה לבנה מכופתרת בתוך ג'ינס בעתיד).
  3. כיסוי מיטה. מעולם לא האמנתי בחציצה בין השמיכה, שבמילא בתורה מכסה את המיטה, לבין העולם החיצון. אפילו לא בפנימייה בתיכון כשישיבה על מיטות של אחרים היא עניין שבשגרה. מאז עברתי לגור בדירת סטודיו קטנה במעונות האוניברסיטה והיה sale נאה ב-Take a Nap בתקופה שעוד אבזרתי בלי הכרה את הדירה. דבר הוביל לדבר והיום אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי כיסוי מיטה בצבע כחול-אפור עכור שאין כמותו.
על דברים שאימצתי במכוון ודברים שארצה לאמץ ב-2018, מחר.

על דבר אחד שבכל זאת לא זנחתי מאז 2012 - הבושם Scarlett שקשארל הפסיקו לייצר לפני כמה שנים ועל כן מיהרתי ורכשתי שני טסטרים בדרך לא דרך משל הייתי איליין בבהלת הספוגית. לנצח הריח הכי טוב והבקבוק הכי יפה. 


יום שני, 21 באוגוסט 2017


לכו לבית חנה.

פעם צפיתי באייטם על זה שאורנה בן-דור גרה ביפו בנכס ששייך לכנסיה היוונית-אורתודוקסית.
זו הדירה הכי יפה ביקום וזכור לי שלפי ההסכם שלה עם הכנסיה היא מוגדרת כשומרת הנכס, בתמורה לדמי שכירות נוחים עד מאוד.

מאז אותו אייטם אני תרה (בדמיוני) אחר נכסים של כנסיות להשכרה, אך לשווא. אני מקווה שאורנה בן-דור יודעת עד כמה שפר עליה גורלה, שכן בעיני רוחי אני מדמיינת דירות לדוגמה של הכנסיה הרוסית והן מצועצעות עד כאב.

אגב, לפני שנתיים נסעתי לפריז עם חברה וגילינו שניתן להירשם ללינה בסקרה-קר (בזיליקת הלב הקדוש) תמורת שעת תפילה אחת. התאריך שחיפשנו כבר לא היה זמין והתכנית ירדה מהפרק אבל מאז אני מרגישה שהעולם הוא מקום קצת יותר מעניין.

אם כן, בהנחה שלא יצא לי להתגורר בנכס של הכנסיה, הריני להודיעכן כי אני רוצה להיות שומרת הנכס בבית חנה*.
איזה מקום חלום. בפעם הראשונה הגעתי לשם אחרי מסע רגלי בחום של תל אביב, ישבתי שעה במזגן בעודי אוכלת שאר ירקות ומעלעלת בספר עיצוב גרפי. בפעם השנייה הגעתי עם חברה ואכלתי כריכון, לנצח יותר טעים מכריך, עם סלט ביצים ועוגיית שוקולד-צ'יפס עם מלח גס ושתיתי קפה קר. אמנם עד כה מתואר רק הקשר העמוק והמשמעותי שפיתחתי עם הקפיטריה של המקום, EATS, אבל ברור לי שאפקוד את המקום גם למטרות שלא מערבות אכילה. נעים בפנים ונעים גם בחוץ, יש הקרנות והרצאות וסטודיו ו-vibe שלא יסולא בפז.

מומלץ בעיקר אם לקחתן יום חופש ואתן ממשיכות אחר כך לבריכת גורדון.

*שד' בן גוריון 75 פינת אד"ם הכהן. 

יום ראשון, 30 ביולי 2017


שני דברים יפים.

1) אני לא זוכרת איך הגעתי אליו, אבל you must remember this הוא פודקאסט מהחלומות.
התחלתי עם הפרקים שהוקדשו לצ'רלס מנסון ולמשפחה, עכשיו אני בסדרה החדשה שמשווה באופן די מופתי בין חייהן של ג'יין פונדה וג'ין סיברג. מומלץ.

את השיר שלמעלה שמעתי לראשונה לפני שבוע. כמו הרבה יצירות מהתקופה ששולבו או שדובר בהן בפודקאסט, קשה להתעלם מהפער בין הנאיביות לבין הרוע של מי שניצלו אותה. כשאני מאזינה לו אני ישר מקבלת וייב של כת וחופש מדומה שטומן בחובו ניצול. הדיסוננס הזה מכאיב אבל כבר קלישאתי לדבר על soundtrack dissonance.

2) ביום שישי ביקרתי בתערוכת סוף השנה של בצלאל. הכשרונות גדולים והתוצרים מאוד מרשימים.

בחנות הבוגרים קניתי איור שאני מאוד אוהבת. הבוגרת איירה סדרה שבה כל איור מוקדש למדינה בארה"ב ולסמלים שלה. אני קניתי את האיור של ג'ורג'יה בגלל האפרסקים. כשהייתי בי"ב וניסיתי לא ללמוד לבחינות הגמר שלי, ישבתי עם חברה אמריקאית וקראנו על ה-state flower וה-state fruit של כל מדינה רק כדי לגלות שיש גם דברים כמו state beverage ו-state toy. נסו למנות 50 משקאות, I dare you.

אני רוצה למסגר את האיור הזה ואת ההזמנה שאייר בצלאל שץ שמצאתי בנסיך הקטן מהדורה מגובלת ומאז אני מרגישה שהיא הרכוש היקר ביותר שלי. אתלה אותם בחלל שלי, כשאעבור מהבית של ההורים לקראת שנת הלימודים הקרובה. אני לא בקיאה בהלכות מסגור תמונות, אם למישהי יש כללי זהב אז אשמח ללמוד.



הפוסט פחות אסתטי ממה שהייתי רוצה, אבל אני חיה עם זה בשלום כחלק מהרצון לכתוב בו יותר.
החל מה-1/1/2017 התחלתי לכתוב 5 דברים טובים שקרו לי במהלך היום, מדי יום ביומו. מעולם לא קרה שהתמדתי במשהו כזה לתקופה כל כך ארוכה. החלטתי שאשאיר שם נימה של הודיה ואקח לכאן קצת מזה וקצת מהשאר.


יום שבת, 29 באוקטובר 2016

I don't like Saturdays


קליפ כל כך חום-אפור שהוא בוודאות צולם ביום ראשון אחר הצהריים, המקבילה הבינלאומית של שבת
(שבת בבוקר בישראל = שבת, דיכאון שבת אחרה"צ בישראל= יום ראשון)

החיים בנכר לימדו אותי שמותר (ומותר) לאהוב את יום שבת כשבסופו מחכה עוד יום חופש.

הנה כמה דברים שיהפכו את השבוע ליום חופש אחד גדול:

1) חולצות פסים מושלמות שהזמנתי מ-Zucker Studio.
לא רק שהן אמורות לנחות מחר במשרד (דברים יפים באמצע יום העבודה שלא הגיעו מהבייקרי תמיד משמחים) אלא גם שבעת קנייתן למעשה הכשרתי את חולצות הפסים שיש לי מזארה (כותנה, שרוול 3/4, מפתח וי, שחור-לבן ולבן-שחור) לתפקידן החדש בתור בגד פנאי. עוד לפני כן הייתי מסוגלת להעביר בהן כל שעה משעות היממה, אך הרכש החדש והאיכותי יחד עם ההכרה שהן לא הכי מחמיאות* הביא לכך שעכשיו אני רובצת בשיק.


*משהו בבד בשילוב הוי המכובד לאין חזה שלי, שילוב שפסל בעבורי גם את חולצת הפסים עם הרקמה בשרוולים מגלביה שחמדתי.

2) פרויקט מירוק הצרפתית שלי.
בחודש וחצי האחרונים טיילתי בצפון ספרד ומצאתי עצמי על תקן דוברת ספרדית סבירה לעת מצוא, מהסוג שנותן לך נקודות אצל זקנות ספניוליות, אבל לא היה לי ספק שלפני שאני קופצת לזרועות שפה חדשה ודי מתמסרת עליי לחזור ולהתחנף לאחותה הקשה להשגה. אני אוהבת את הרעיון של חוג למבוגרים. לפני הנסיעה הלכתי לשיעורי גאגא פעמיים בשבוע עם חברה במשך חודש עד שההזעה בצוותא הפכה בלתי נסבלת בחום יולי-אוגוסט, אבל ההתנתקות מהסתם והיומיום לטובת משהו היו ממכרים ועתה אני מחפשת מקור חדש. אני מתלבטת בין האמבטיה לבין המכון הצרפתי - האחד רוקנרול והשני צרפתיה נמוכת קומה וחמורת סבר, מחר אחליט, אשמח להמלצה.

היום ראיתי לראשונה את פריז בוערת ופתאום הרגשתי איך הכל נופל במקום ושעכשיו הגעתי לאזורים הנסתרים של האזכורים התרבותיים וגם וואו כמה america's next top model רכבו על הז'רגון והעולם הזה, שלא לדבר על זה שהפרק האחרון של עונה 4 של סקס והעיר שבו קארי עולה למסלול עוד יותר אהוב עכשיו. הסרט מהמם ביופיו.

3) השעה שהרווחנו ושבעצם כבר הספקתי לבזבז. לפחות כבר לא שבת.

יום חמישי, 12 במאי 2016

לראשונה מזה אי אילו נסיעות טרחתי להעביר מוזיקה חדשה לפלאפון לפני ליל הטיסה, עניין של התבגרות ככל הנראה.
כיכב: האלבום הזה, שלנצח יכניס אותי למצב רוח של צלילה באמבטיית בית מלון.

דברים שעשיתי באפריל (בואכה תחילת מאי) במקום לכתוב בבלוג:

אהבתי את כל מה ששוודי (לרבות מאפים שהאל נגע בהם, העונה השלישית של "הגשר" הסקנדינבית והבגדים של Monki);
לא אוהבת את השאלה "מה התחביבים שלך?", היא מעט מטופשת ומנסה לתחום את כל מה שאני עושה בזמן הפנוי שלי. 
עם זאת, ובכנות גמורה - אכילה.

הייתי ברומניה וגיליתי שחוץ מהעיירה הציורית של סבתא (שבינתיים הפכה לעיירת רווחה מינוס) בפועל חמוד ומרגישים אכפתיות והשתדלות ומאמצים להנעים את החיים, כך שמעבר לכל הממליגות שבעולם מצאתי גם מאפיית אקלרים שווה ובית קפה שהייתי עוקרת בשלמותו, על כל יושביו ההיפסטרים רצח, ושותלת במתחם נגה כאילו כלום;

לנוסעים לבוקרשט שלום - כאן אתם צריכים לשבת


מנטרה - אין מדובר בפחמימות ריקות אם הן מלאות באושר אמיתי

טיילתי בלונדון בחברותא וגם לבד. אחרי שהטיול האחרון לחו"ל היה יומיים בהולנד ועוד יומיים בפריז ברכבת ודי, היה משהו מאוד טוב בלחוות עיר במשך עשרה ימים. כל מה שאני מרגישה שאני עוד צריכה לחלוק עם שאר העולם בנושא - בפירוט בפוסט נפרד;

לגיטימי סך הכל - שעה בבריכת כדורים שג'רמי סקוט שם במרתף של נעלי מליסה בקובנט גארדן

אני צופה שאת מותי אמצא כשאקבר תחת טון מוצרי הנייר שאצבור עם השנים בביקורים בפסטיבלי עיצוב גרפי כמו הנראה לעיל,
אך כאמור - to die by your side is such a heavenly way to die

חזרתי לעבודה לפני שבוע אחרי חודש שלא הייתי ובין השי לחג להררי העוגיות ללא גלוטן של רביבה וסיליה הרגשתי מעין שביעות רצון ונחת מזה שהצלחתי למצוא מקום כזה, שהוא אולי לא מגניב אבל כן טוב ומטיב עם עובדיו, אחרי תקופה שלא הייתי בטוחה שבחרתי נכון;

השלמתי פערים - סיימתי את העונה החמישית של "בנות", בלעתי את העונה השנייה של "עמק האושר" בשלמותה (תעשו לעצמכן טובה ואכלתי בהונג קונג דים סאם החדשה והמעולה, החלטתי מה משלושת הקילוגרמים של מוצרי הנייר שקניתי בדרך אני אתלה בחדר והייתי גאה בעצמי על שקניתי בגדים שמחד ישבו על תקן משבצות שיש למלא (שתי מילים: מכנסיים ורודים. למרות הכל) ומאידך משתלבים עם הדברים בצורה שעושה לי טוב על הלב.

& Other Stories | Triangle Bra
גיליתי שהקשר שלי עם other stories& מבוסס על הערכה תוך התבוננות בלבד. יוצא דופן - בגד הים הזה.
דברים שלבשתי ואהבתי - מכנסיים ורודים, פסים, קרדיגן התובעת המחוזית שלי

ולסיום, הקדשה:

יום שני, 21 במרץ 2016

הוא ידוע בקרב חברותיי כ"שיר שהוא פרודיה של עצמו"
ומפה לשם אני מזמזמת אותו לעצמי כבר יומיים, יופי באמת

לא אוהבת את פורים.
החל מכיתה ז' אימצתי לי מדי פורים שכללו חולצה עם כיתוב מתחכם (אימך הסליחה ואביך התודה - אפילו בכיתה ז' רפררתי, אפילו אם לפיג'מות), סומבררו, וחסל סממני חג אחרים.

אני חושבת שניתן לתלות זאת בשתי סיבות עיקריות:
1) בעברי הייתי גדולה למדי, נוכחת, יש שיאמרו, ולכן הרחקתי את עצמי ביודעין מתחפושות קבוצתיות בהן השוני יבלוט עוד יותר, או שהעדפתי מראש שלא לנסות לחפש משהו שאוהב כי אפילו בגדים רגילים היה סיוט לחפש. הזמן עושה פלאים וכו' אבל החדווה לא שבה.
2) פורים לנצח יהיה היום הכי חם/גשום, בעיקר אם הימים הקודמים לו הראו בעקביות אקלים שונה לחלוטין. יתרה על כך, היו לא מעט פורימים בהם הייתי חולה. תופעה פסיכוסומטית? ייתכן בהחלט.

השנה, המשרד בו אני עובדת כל כך אמריקאי שהוא הכריז על crazy hat day, מושג שבעיני רוחי חולק חדר עם שותף סאחי כמו casual friday, אבל בגלל שאם יש משהו שאני שונאת יותר מתחפושות הרי שהוא אני בכובע, החלטתי שאני באה בחולצת שמיר (הזמר, לא ירק השטן) וזוהי מחוות הרצון הטוב שלי.

הו שמיר, מתי תגלה לעולם שאתה בעצם עובד בפורט סעיד?
אני מקווה השנה לפורים נורמלי, יש מלא מסיבות צהריים בשישי שנראות חלום אבל נראה לי שפשוט אסתגר בבית עם הר אזני ההמן מרציפן שהכנתי עד חלוף הזעם.

ולסיום, הדשא של השכן לעד ירוק יותר, לכן כשגרתי בעיר שחוגגת את הקרנבל עפתי על זה ברמות אחרות, לרבות זמזום תמידי של שירי התקופה ומסעות צילום ברחובות כאחרונת התיירות.

זו סתם הטעייה כי זו לא תמונה מהקרנבל אבל היא אהובה עליי עד מאוד

קנו לעצמכם מתנה לחג, לכו ל"לחמים" ורכשו אזני המן במילוי מרציפן מלוא החופן. על לא דבר.