עתידות - עד גיל 21 אוריד את האלבומים של הסמית'ס לפלאפון ואחסוך את ההשמעה ביוטיוב

ו/או אדפיס עטיפה של אחד האלבומים שלהם על שקית קנבס שאשא בגאון

לקט אירועים משמחים מהזמן האחרון (טומנים בחובם המלצות):

הלכתי עם חברה לקולנוע, החלטנו שלא לצפות ב"מיסטר גאגא" למרות שנורא רצינו ועדיין הציג. מפה לשם "יחי קיסר" לא סיפק את הסחורה ועברנו באמצע, מהלך שהתגלה כנבון.

הלכנו לצפות בעיבוד ספוקן וורד של מקבת' והיה סופר מוצלח וחד וקצבי.

אכלתי כל כך הרבה (דברים שווים בלבד, ובכל זאת) שאני חושבת שהגוף שלי הרים ידיים ופשוט מאפשר אורח חיים כזה מתוך הבנה שהכל מתאזן עם הליכה נמרצת ברחובות העיר*. אולי יום אחד אצור מפה כזו, לדוג': כדי להצדיק גלידה בבוזה (צנובר ופיסטוק, שני אגוזים שמטרתם לגרום לילדים להשמין) יש ללכת בקצב מדרום העיר עד לקרפ באבן גבירול, לראות שהוא סגור, ואז ללכת לחשמונאים.

*ולמען ההגינות, גם עם השעות שאני לא חופשיה בתל אביב ואוכלת כמו אדם בריא מאוד אפילו.

מצאתי ג'קט (או ז'קט? או ג'אקט? מצאתי.) 

בג'קט ג'ינס אני נראית כמו דודה, בג'קט עור/דמוי עור כמו מישהי שמחקה טרנד ויהי מה, ואז נתקלתי במעיל טייסים בזארוש, התלבטתי, חלמתי עליו בלילה, התייעצתי עם חברה - בסוף הוא שלי.

מאיפה להתחיל -

עברו עליי שבועיים נפלאים שרק הבהירו לי כמה התקופה הזו היא תקופת ביניים - לא יכול להיות שאנשים מבוגרים חיים ככה באמת.

ימים שנראים קצת ככה - יפים ומגניבים וקלילים

יש לי משרה סבבה לכל הדעות (זה חלק מהקטע, אשכרה מדובר ב'משרה' ולא ב'עבודה אחרי צבא'), קשרים חברתיים בוגרים ומעניינים ועמוקים שמבהירים לי שבחרתי נכון ומצאתי את האנשים שלי ואני יכולה קצת לנוח, תכניות ופעילויות למכביר (נעים מאוד, אני שרת התרבות),

ומנגד,

אני עדיין גרה אצל ההורים כי ברור לכל שזה עדיין שלב בו זה לגיטימי ואפילו הגיוני ומתבקש (אבל זה עדיין מרגיש קצת מוזר),

אני והחברות עדיין מנסות לפענח מתי המומנט הטינאייג'רי קצת שוכך - לדוג', מפסיקים לישון אצל חברה כשמישהו אחר ישן אצלה דרך קבע במיטה? או כשהיא גרה עם שותפים? או שיש שלב שבו פשוט זה כבר לא מקובל וחודלים? 

ואני מרגישה לפעמים שאני ממלאת את הלו"ז שלי בכל דבר ובלבד שהוא לא נוגע לשנה הבאה (או ליתר דיוק, השנה האקדמית שמתחילה ב-2016) או להחלטות כבדות משקל.

הקיץ ביקרתי חברה ונסענו לפריז ליומיים, נפלנו על פסטיבל סרטים והקרינו בו את The Road Within,
סרט מצוין, עוסק בדברים אחרים אבל וייב החיפוש והמסע זרק אותי לשם

יסלחו לי בני ובנות ה-25 עד 30, עכשיו תורי. אני גם רוצה שמישהו ינסה לשקף את התקופה הזו בחיים באיזה סדרה, שקצת יתחנפו וקצת יאשימו וקצת יגזימו, אבל לפחות שנרגיש קצת פחות אבודים. עם זאת, ברור לי שזה משהו כל כך ישראלי שאין סיכוי לייצוג מהימן.

חברים שלי מסיימים תואר ראשון השנה, כל אחד במדינה אחרת, וכיאה לחו"לניקים הם עוד זוכים לעשות זאת מבלי שמישהו יאשים אותם בהשתמטות או חתירה לתועלת עצמית בזמן שחבריהם שוכבים בשוחות (או נרקבים בקריה).

פעם היו לי המון מחשבות על מה היה קורה אם אחרי התיכון הייתי ממשיכה איתם לאיזו אוניברסיטה נחמדה, אם באירופה אז תכנית נוחה לדברי אנגלית, אם בארה"ב אז במן אוניברסיטת B class כזו, שמהוות פתרון לא רע בכלל למי שלא רוצה להרוג את עצמו בליגת הקיסוס ונראות סבבה מרחוק אם אין לכם בעיה ללמוד בחור ("רק חמש שעות לעיר הקרובה!", AKA חמש שעות יותר מדי) וכן מציעות חיים סטודנטיאליים מספקים למדי, אבל אז אני מזכירה לעצמי את מה שסיפרתי להם ולעצמי דאז;

שבמסלול הגן-יסודי-תיכון בו צעדתי רוב השנים אין ייעוץ אקדמי בתיכון ואף אחד לא מצפה שתדע מה אתה רוצה לעשות לפני הצבא, הסדר של הדברים ברור ולא גמיש במיוחד (או כך לפחות אני תופסת את זה) וזה שבגיל 18 התמודדתי עם צה"ל מרגיש כמו כלום לעומת בחירת חוג ומקצוע ועתיד. ופתאום עכשיו זה מרגיש פי אלף יותר מזה ושאולי דווקא הם, הם אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים אמיתיים כשבפועל הכל נשאר קצת כמו אז בפנימיה, החיים בבועה. 

בקיצור, בסופ"ש אוכל משקלי בגלידה בסדנה שמתקיימת בבוזה, העתיד יצטרך לחכות.