הוא ידוע בקרב חברותיי כ"שיר שהוא פרודיה של עצמו"
ומפה לשם אני מזמזמת אותו לעצמי כבר יומיים, יופי באמת

לא אוהבת את פורים.

החל מכיתה ז' אימצתי לי מדי פורים שכללו חולצה עם כיתוב מתחכם (אימך הסליחה ואביך התודה - אפילו בכיתה ז' רפררתי, אפילו אם לפיג'מות), סומבררו, וחסל סממני חג אחרים.

אני חושבת שניתן לתלות זאת בשתי סיבות עיקריות:

1) בעברי הייתי גדולה למדי, נוכחת, יש שיאמרו, ולכן הרחקתי את עצמי ביודעין מתחפושות קבוצתיות בהן השוני יבלוט עוד יותר, או שהעדפתי מראש שלא לנסות לחפש משהו שאוהב כי אפילו בגדים רגילים היה סיוט לחפש. הזמן עושה פלאים וכו' אבל החדווה לא שבה.

2) פורים לנצח יהיה היום הכי חם/גשום, בעיקר אם הימים הקודמים לו הראו בעקביות אקלים שונה לחלוטין. יתרה על כך, היו לא מעט פורימים בהם הייתי חולה. תופעה פסיכוסומטית? ייתכן בהחלט.

השנה, המשרד בו אני עובדת כל כך אמריקאי שהוא הכריז על crazy hat day, מושג שבעיני רוחי חולק חדר עם שותף סאחי כמו casual friday, אבל בגלל שאם יש משהו שאני שונאת יותר מתחפושות הרי שהוא אני בכובע, החלטתי שאני באה בחולצת שמיר (הזמר, לא ירק השטן) וזוהי מחוות הרצון הטוב שלי.

הו שמיר, מתי תגלה לעולם שאתה בעצם עובד בפורט סעיד?

אני מקווה השנה לפורים נורמלי, יש מלא מסיבות צהריים בשישי שנראות חלום אבל נראה לי שפשוט אסתגר בבית עם הר אזני ההמן מרציפן שהכנתי עד חלוף הזעם.

ולסיום, הדשא של השכן לעד ירוק יותר, לכן כשגרתי בעיר שחוגגת את הקרנבל עפתי על זה ברמות אחרות, לרבות זמזום תמידי של שירי התקופה ומסעות צילום ברחובות כאחרונת התיירות.

זו סתם הטעייה כי זו לא תמונה מהקרנבל אבל היא אהובה עליי עד מאוד

קנו לעצמכם מתנה לחג, לכו ל"לחמים" ורכשו אזני המן במילוי מרציפן מלוא החופן. על לא דבר.