אם לימים של שמש היה פסקול אז crystal fighters היו מחברים אותו

את סוף התיכון זכיתי להעביר במדינה אחרת (מערבית, מתוקנת ויפה כמו שרק מדינות אחרות יכולות להיות), וכפועל יוצא, ביליתי בפארק לא מעט מהזמן שלי.

*למרות שאם חושבים על זה, רוב הנוער בעיר הפריפריאנית ממנה באתי יוכל להגיד את אותו הדבר בדיוק, אבל ניחא

השבוע היה נהדר כמו אחר צהריים ספונטני בפארק.

ביום שני נסעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לגשת לפסיכומטרי. הגעתי מספיק זמן מראש ואחרי שאיתרתי את הכיתה יצאתי החוצה. העברתי שעה וחצי בקריאה על אחת המדשאות, מדי פעם הרמתי מבט והתפעלתי מהאווירה, מהחומר האנושי, ובין היתר גם מהסטודנטים האסייתים ששתלו באסטרטגיות כדי לתת תחושה קוסמופוליטית.

בשלישי נפגשתי עם חברה ואחרי שיטוט מוצלח למדי בסנטר (שאני לא מחבבת בימים כתיקונם), ביקשתי ממנה שנלך לדבר הכי קרוב למדשאה רחבת ידיים שאפשר. אז הלכנו לגן מאיר ושכבנו על ספסל וזה ממש מילא את החלל.

לצרכי הדגמה

היום ישבנו בקפה שאני הכי אוהבת ולבשתי חולצה שקניתי בחנות השנייה של הנסיך הקטן (זו שהם פתחו לא רחוק משם כדי למכור את כל מה שמגניב ואינו ספר) שלא ציפיתי ללבוש עד אפריל, בטח ובטח שלא בפברואר, כי היא מכופתרת דקה ואוברסייז בתכלת.

ככה, רק שאני לא מצליחה אף פעם לעשות משהו כזה בשיער
מבלי להרגיש כמו החבר של מולאן ולפרק את זה

אני לא מצליחה לנהל שום יומן באופן רציף, אבל כשאני מרגישה שלא טוב לי אז אני מוסיפה תוכן למחברת הרגעים הטובים. הקונספט? להעלות על כתב כל דבר טוב שקרה מהפעם האחרונה שכתבתי ועד ההווה (בגבולות ההיגיון, שלי).

ולמה סיפרתי? כי מצחיק אותי שהפוסט יצא לי קצת כמו דף במחברת מבלי שהתכוונתי.

מסר בשקל - אפשר להיזכר בטוב גם כשטוב.

רגע של גאווה לעת סיום:

אני ואחי הצעיר ממני צפינו בוייניל (לא אהבתי בכלל), כשלפתע הילד הפטיר 

"הוא פשוט נירו לוי"

החינוך לחדות ורפרורים מצליח, אולי אייסד שיטה.