הוא ידוע בקרב חברותיי כ"שיר שהוא פרודיה של עצמו" ומפה לשם אני מזמזמת אותו לעצמי כבר יומיים, יופי באמת
לא אוהבת את פורים.
החל מכיתה ז' אימצתי לי מדי פורים שכללו חולצה עם כיתוב מתחכם (אימך הסליחה ואביך התודה - אפילו בכיתה ז' רפררתי, אפילו אם לפיג'מות), סומבררו, וחסל סממני חג אחרים.
אני חושבת שניתן לתלות זאת בשתי סיבות עיקריות:
1) בעברי הייתי גדולה למדי, נוכחת, יש שיאמרו, ולכן הרחקתי את עצמי ביודעין מתחפושות קבוצתיות בהן השוני יבלוט עוד יותר, או שהעדפתי מראש שלא לנסות לחפש משהו שאוהב כי אפילו בגדים רגילים היה סיוט לחפש. הזמן עושה פלאים וכו' אבל החדווה לא שבה.
2) פורים לנצח יהיה היום הכי חם/גשום, בעיקר אם הימים הקודמים לו הראו בעקביות אקלים שונה לחלוטין. יתרה על כך, היו לא מעט פורימים בהם הייתי חולה. תופעה פסיכוסומטית? ייתכן בהחלט.
השנה, המשרד בו אני עובדת כל כך אמריקאי שהוא הכריז על crazy hat day, מושג שבעיני רוחי חולק חדר עם שותף סאחי כמו casual friday, אבל בגלל שאם יש משהו שאני שונאת יותר מתחפושות הרי שהוא אני בכובע, החלטתי שאני באה בחולצת שמיר (הזמר, לא ירק השטן) וזוהי מחוות הרצון הטוב שלי.
הו שמיר, מתי תגלה לעולם שאתה בעצם עובד בפורט סעיד?
אני מקווה השנה לפורים נורמלי, יש מלא מסיבות צהריים בשישי שנראות חלום אבל נראה לי שפשוט אסתגר בבית עם הר אזני ההמן מרציפן שהכנתי עד חלוף הזעם.
ולסיום, הדשא של השכן לעד ירוק יותר, לכן כשגרתי בעיר שחוגגת את הקרנבל עפתי על זה ברמות אחרות, לרבות זמזום תמידי של שירי התקופה ומסעות צילום ברחובות כאחרונת התיירות.
זו סתם הטעייה כי זו לא תמונה מהקרנבל אבל היא אהובה עליי עד מאוד
קנו לעצמכם מתנה לחג, לכו ל"לחמים" ורכשו אזני המן במילוי מרציפן מלוא החופן. על לא דבר.
יום ראשון, 20 במרץ 2016
למדתי לרכב על אופניים בגיל מאוחר עד מבוכה, ובאחת הפעמים שרכבתי להנאתי פשוט עפתי ושברתי איבר לראשונה בחיי.
ברקע התנגנה השורה let me take you down cause I'm going, ועוד אח"כ אומרים שדברים כאלה קורים סתם כך.
היה לי חלום נהדר ולכן אני משתפת.
אני וחברה ועוד הרבה אנשים שאני מכירה, אבל לא באו איתנו, יושבים באיזה היכל תרבות או אולם תיאטרון, רוצה לומר שבאולם נגה אבל באותה מידה זה יכול להיות משהו הרבה פחות קול, וצופים בהופעה של הביטלס.
אני לא זוכרת מה הם ניגנו, אבל הם לבשו את מדי הסרג'נט פפר ולמרות זאת השיער והשפם שלהם לא תאמו לסגנון בו דבקו במציאות (קצר יחסית ומשופם).
במקום זה, כולם גידלו שיער וג'ון לנון הגדיל לעשות וטיפח קארה חלק שנראה מעט פיאתי, קצת כמו של סיה.
ההופעה נגמרה, הם באו מהאיזור בו ישבנו והחלו לחלק חתימות.
יש לציין שזה כבר מוטיב חוזר וידוע -
פעם חלמתי שאני בפסטיבל קאן ומזדמן לי לדבר עם אנג'לינה ג'ולי על השטיח האדום ולבקש חתימה, אז היא חתמה בחוברת האנגלית שלי (מבהיר כמה מזמן זה היה, מה גם שבאותן שנים ראיתי לראשונה את נערה בהפרעה והכל התחבר).
היה גם חלום בו חברת ההייטק בה אבא עבד נותנת חסות לאוסקר, אז אנחנו נוסעים לטקס וטום הנקס משוחח איתי וחותם במחברת שהייתה לי באותה התקופה - הכל היה כל כך חד עד שבבוקר לאחר מכן חיפשתי את המחברת רק ליתר ביטחון.
מדהים שאלו הדמויות שעולות בחלומותיי. מרד נעורים? אפילו לא בחלומות.
בכל מקרה, הייתי אחת הראשונות לקבל חתימה, הם היו נורא נחמדים אבל פול נפנף אותי בנימוס בטענה שהוא לא מרגיש טוב, הבנתי לליבו.
אח"כ יצאנו לרחוב, שנראה כמו סמטאות מתחם נגה אבל הרגיש קצת אחרת. בשלב הזה כבר הייתי לבד, כשלפתע התחוור לי שאני ביפן. הכל היה נורא עדין ומרומז, זה לא שפתאום ראיתי מיליון שלטי ניאון ביפנית, אלא הסתובבתי באיזור ירוק ויפה כמו בתמונות של גל מפתיתים, אני ממש בטוחה שהחלק הזה של החלום באשמתו.
בדיעבד אני מרגישה שהפוסט קצת חסר פואנטה אבל החלום מצא חן בעיניי.
אני אוהבת לחלום באנגלית (החלק של יפן היה באנגלית פחות או יותר), כי זה מזכיר לי איך הרגשתי טוב כשהייתי חולמת באנגלית בהשפעת המגורים בפנימיה, או כשהייתי מתעוררת ומיד פוצחת בשיח עם השותפות בשפה שהיא לא שפת האם שלי, רגעים קטנים מפעם שגרמו לי להרגיש גדולה.
נסיים ברגע אחר מפעם - בנובמבר הראשון, חודש לפני החזרה לארץ לביקור לרגל חופשת החורף, הייתי חולמת פעם בשבוע לפחות שאני אורזת מזוודה, בודקת שהכל במקום, נעמדת ליד הדלת ומתעוררת לפני שאני מספיקה לחזור הביתה. בזמנו לא היה משהו שיכול היה להכאיב לי באותה הצורה, היום אני כבר חולמת הפוך.
יום שלישי, 15 במרץ 2016
מסקר קצר בסביבה הקרובה עולה שאני היחידה שסובלת (מה סובלת, שומעת בלופים)
את השיר הזה, אז מותר להיכנס ולהאזין במקום זה לאפריקה שלי, רק אומרת
פרחים מסביבי
פרחים מסביבי
זה לא יכול להיות
-האחיין של גלעד כהנא קולע להלך הרוח שלי בחודשים האחרונים
החלטתי להיות יותר קלילה, תהיות קיומיות של אפרוח שזה עתה בקע מהביצה לא עוזרות לאיש, אז להלן הגיגים ברוח התקופה האחרונה מינוס רצינות תהומית (נניח והייתה) -
אני חושבת להעביר קורס צפייה מודרכת בעונות הראשונות של ארץ נהדרת, יקראו לו
"אין לי ארץ אחרת: תמורות בחברה הישראלית בראי מדורת השבט של שנות האלפיים"
או משהו בסגנון.
הכל התחיל באוקטובר, עת מצאתי עצמי בעבודה מהזן המנוון שדורשת ישיבה מול המחשב עדלאידע. מפה לשם הבנתי שאני חייבת לשמוע משהו תוך כדי עבודה כדי להעביר את הזמן, תוצאה ישירה של האזנה פסיבית לגל"צ תוך כתיבה במשך שנות הצבא שלי. זה התחיל ביוטיוב, שם מצאתי יותר אלבומים מלאים ממה שיכלתי להעלות על הדעת, המשיך ל-serial ומשם להברקה שלי (לעניות דעתי) - האזנה לתכנים מספריית ה-mako tv בתור פודקאסט.
כך למשל פרקים של עובדה שימשו אחלה רקע ולמעט מסעות של איתי אנגל לאיזורים בהם דרושות כתוביות לשיח, ממש נהניתי. בקיצור, עכשיו אני מאזינה לכל העונות של "ארץ נהדרת" וחוזרת בכל יום עם רגעים מרגשים על אמת, בפרספקטיבה של עשור שחלף לו, בחיינו כחברה כמו בחיי.
היום, עונה 3 אם תרצו, הייתה סדרת מערכוני סוף פרק על השערוריות הגדולות של כוכבי החינוכית.
הקונספט: צוחקים על כמה שכולם חננות רצח. במערכון על "בלי סודות" היה רגע מצמרר בו המצלמה עברה על כוכבי התכנית, משהו באווירה אומר שלא הגיוני שעכשיו יריצו דאחקות על חנן גולדבלט, מפה לשם - דאחקות על נתן נתנזון. מי ידע שעוד יהיה להם קולגה שיורשע בעבירות מין.
עונה 1 נפתחת במערכון על ענבל גבריאלי שמתכננת לפתוח קזינו במצפה רמון או משהו בסגנון, יצא שצפיתי בו ביום שבו בישרו על התכניות לקזינו באילת. גם אם הייתי מתכננת התזמון לא יכל להיות כל כך מושלם.
או הדמות הנלעגת והמגוחכת של קצב, ופוליטיקאים שמתחלפים בקצב הסמבה מבלי להותיר חותם, ותת אלוף מרכבה פלדמן של אורנה בנאי, שמן הסתם מבוססת על מירי רגב בתקופת דובר צה"ל אבל הגיעה לטירוף הרבה לפני שהיא התנהגה ככה במציאות.
ככלל, כולם צעירים וחדים ועם זיק של שיגעון בעיניים, ואז עוצרים לרגע ומבינים שהדבר היחיד ששם קצת יותר בהקשר של זמן הוא ידיעות על ההסתבכות של מייקל ג'קסון או עוזי כהן, כי חוץ מזה - הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.
הבעיות הן אותן הבעיות, הקרעים בחברה רק העמיקו, יש משהו מחלחל ונבואי בלשמוע את מוריה סרק, שהיא סוג של אורית סטרוק, משולחת רסן וחסרת בושה עוד לפני שמישהו ידע מה זה הבית היהודי.
מעניין בכלל מה אחשוב על כל זה בעוד עשור. עד כאן לפינתנו, אחזור עם עוד פנינים בהמשך.
יום ראשון, 6 במרץ 2016
עתידות - עד גיל 21 אוריד את האלבומים של הסמית'ס לפלאפון ואחסוך את ההשמעה ביוטיוב
ו/או אדפיס עטיפה של אחד האלבומים שלהם על שקית קנבס שאשא בגאון
לקט אירועים משמחים מהזמן האחרון (טומנים בחובם המלצות):
הלכתי עם חברה לקולנוע, החלטנו שלא לצפות ב"מיסטר גאגא" למרות שנורא רצינו ועדיין הציג. מפה לשם "יחי קיסר" לא סיפק את הסחורה ועברנו באמצע, מהלך שהתגלה כנבון.
הלכנו לצפות בעיבוד ספוקן וורד של מקבת' והיה סופר מוצלח וחד וקצבי.
אכלתי כל כך הרבה (דברים שווים בלבד, ובכל זאת) שאני חושבת שהגוף שלי הרים ידיים ופשוט מאפשר אורח חיים כזה מתוך הבנה שהכל מתאזן עם הליכה נמרצת ברחובות העיר*. אולי יום אחד אצור מפה כזו, לדוג': כדי להצדיק גלידה בבוזה (צנובר ופיסטוק, שני אגוזים שמטרתם לגרום לילדים להשמין) יש ללכת בקצב מדרום העיר עד לקרפ באבן גבירול, לראות שהוא סגור, ואז ללכת לחשמונאים.
*ולמען ההגינות, גם עם השעות שאני לא חופשיה בתל אביב ואוכלת כמו אדם בריא מאוד אפילו.
מצאתי ג'קט (או ז'קט? או ג'אקט? מצאתי.)
בג'קט ג'ינס אני נראית כמו דודה, בג'קט עור/דמוי עור כמו מישהי שמחקה טרנד ויהי מה, ואז נתקלתי במעיל טייסים בזארוש, התלבטתי, חלמתי עליו בלילה, התייעצתי עם חברה - בסוף הוא שלי.
מאיפה להתחיל -
עברו עליי שבועיים נפלאים שרק הבהירו לי כמה התקופה הזו היא תקופת ביניים - לא יכול להיות שאנשים מבוגרים חיים ככה באמת.
ימים שנראים קצת ככה - יפים ומגניבים וקלילים
יש לי משרה סבבה לכל הדעות (זה חלק מהקטע, אשכרה מדובר ב'משרה' ולא ב'עבודה אחרי צבא'), קשרים חברתיים בוגרים ומעניינים ועמוקים שמבהירים לי שבחרתי נכון ומצאתי את האנשים שלי ואני יכולה קצת לנוח, תכניות ופעילויות למכביר (נעים מאוד, אני שרת התרבות),
ומנגד,
אני עדיין גרה אצל ההורים כי ברור לכל שזה עדיין שלב בו זה לגיטימי ואפילו הגיוני ומתבקש (אבל זה עדיין מרגיש קצת מוזר),
אני והחברות עדיין מנסות לפענח מתי המומנט הטינאייג'רי קצת שוכך - לדוג', מפסיקים לישון אצל חברה כשמישהו אחר ישן אצלה דרך קבע במיטה? או כשהיא גרה עם שותפים? או שיש שלב שבו פשוט זה כבר לא מקובל וחודלים?
ואני מרגישה לפעמים שאני ממלאת את הלו"ז שלי בכל דבר ובלבד שהוא לא נוגע לשנה הבאה (או ליתר דיוק, השנה האקדמית שמתחילה ב-2016) או להחלטות כבדות משקל.
הקיץ ביקרתי חברה ונסענו לפריז ליומיים, נפלנו על פסטיבל סרטים והקרינו בו את The Road Within, סרט מצוין, עוסק בדברים אחרים אבל וייב החיפוש והמסע זרק אותי לשם
יסלחו לי בני ובנות ה-25 עד 30, עכשיו תורי. אני גם רוצה שמישהו ינסה לשקף את התקופה הזו בחיים באיזה סדרה, שקצת יתחנפו וקצת יאשימו וקצת יגזימו, אבל לפחות שנרגיש קצת פחות אבודים. עם זאת, ברור לי שזה משהו כל כך ישראלי שאין סיכוי לייצוג מהימן.
חברים שלי מסיימים תואר ראשון השנה, כל אחד במדינה אחרת, וכיאה לחו"לניקים הם עוד זוכים לעשות זאת מבלי שמישהו יאשים אותם בהשתמטות או חתירה לתועלת עצמית בזמן שחבריהם שוכבים בשוחות (או נרקבים בקריה).
פעם היו לי המון מחשבות על מה היה קורה אם אחרי התיכון הייתי ממשיכה איתם לאיזו אוניברסיטה נחמדה, אם באירופה אז תכנית נוחה לדברי אנגלית, אם בארה"ב אז במן אוניברסיטת B class כזו, שמהוות פתרון לא רע בכלל למי שלא רוצה להרוג את עצמו בליגת הקיסוס ונראות סבבה מרחוק אם אין לכם בעיה ללמוד בחור ("רק חמש שעות לעיר הקרובה!", AKA חמש שעות יותר מדי) וכן מציעות חיים סטודנטיאליים מספקים למדי, אבל אז אני מזכירה לעצמי את מה שסיפרתי להם ולעצמי דאז;
שבמסלול הגן-יסודי-תיכון בו צעדתי רוב השנים אין ייעוץ אקדמי בתיכון ואף אחד לא מצפה שתדע מה אתה רוצה לעשות לפני הצבא, הסדר של הדברים ברור ולא גמיש במיוחד (או כך לפחות אני תופסת את זה) וזה שבגיל 18 התמודדתי עם צה"ל מרגיש כמו כלום לעומת בחירת חוג ומקצוע ועתיד. ופתאום עכשיו זה מרגיש פי אלף יותר מזה ושאולי דווקא הם, הם אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים אמיתיים כשבפועל הכל נשאר קצת כמו אז בפנימיה, החיים בבועה.
