השנה היא 2016 ואני עפה על שיר חדש של גוון סטפני (!) משל הייתי בת 14

(כלומר, לא בת ה-14 של ימינו שודאי שואלת "Gwen WHO?", אלא בת ה-14 שהייתי שחשקה בבושם הרוג'וקו יותר מכל)

קצרמר* על רכש מקומי וזר.

(או: פוסט שמוגש כשירות לציבור ואין מאחוריו דבר למעט קארמה טובה)

*רציתי קצרמר באמת, אולי בפעם הבאה

עד הצבא לא היה לי כוח לשים תכשיטים, מה גם שלא היו בבעלותי כאלה שאהבתי (חוץ מטבעות עם ערך סנטימנטלי שאיבדתי ביום אכזרי במיוחד בו החלטתי להתנזר סופית מתכשיטים. כלומר, סופית עד סוף י"ב).

כשהתגייסתי לתפקיד של בנות עילאיות ומתנשאות הבנתי עם הזמן שיש סמלי סטטוס שאת חייבת לנכס לעצמך בשלב כזה או אחר. משעון קאסיו מוזהב חמקתי לא רע, אבל את הסמל שזועק עד השמיים הקב"א-שלך-ברשותי, קרי, שרשראות עדינות עם תליון גנרי כלשהו, נאלצתי לאמץ. את שלי, עם פרסה מוצלחת במיוחד, סבתא מצאה ברחוב. לא הייתה מרוצה ממני שלא רכשתי אותה ב-osnat כאחרונת חיילות הקריה. 

מאז השתחררתי ואני כבר לא מסוגלת להסתכל אפילו על השרשרת ההיא, מרגישה לי כמו דסקית, פק"ל למזכרת. עם זאת, כבר שנתיים שטבעת די ייחודית שסבתא העבירה לי (הפעם מרכושה שלה) לא יורדת לי מהיד, והעובדה שיש תכשיטים שמזוהים איתי באופן כל כך מובהק מוצאת חן בעיניי עד מאוד.

מפה לשם, מצאתי שתי אהבות:

האחת, StudioBALADI (שגיליתי דרך ahavnoo, שמצליחים לאגד מוצרים לא רעים בכלל).

לבחורה שיוצרת אותם קוראים לליב והיא מקסימה, קולית בצורה הכי נונשלאנטית שקיימת, ועושה דברים עדינים מספיק כדי שלא ארגיש שזה נטל לשים אותם, אך ייחודיים מספיק כדי שלא ארגיש שאני חולקת אותם עם עוד מיליון בנות. אני מכורה לעגילים המינימליסטיים ומודה בפה מלא שעשיתי חור שני בכל אוזן כדי שיהיה יותר מקום לעגילים שלה.

(כן, כך נראה מרד הנעורים שלי - חור נוסף בכל אוזן בגיל 20, בעיטה סימטרית במוסכמות. NOT)

השנייה, צמידים של Mutrah.

בעוד שעם לליב ותכשיטיה אני מרגישה שמצאתי שלווה ואיזון, הצמידים האלה בוודאות מאתגרים אותי אל מחוץ לאיזור הנוחות שלי. מעלותיהם? הוייב הבוהמיני והעובדה שהם צמידי חברות כאלה אבל עם קטע, ושעד שלא אהיה בלוגרית עשה-זאת-בעצמך כמו HonestlyWTF ואכין לעצמי דברים כאלה - טוב שיש ממי לרכוש דברים באמת יפים ומוצלחים. ב-26/2 הן עושות סייל בסטודיו שלהן בגבעתיים, ובסיילים האחרונים ביפו היה יותר משווה, אז לפי כללי האינדוקציה כדאי לחפש את הפרטים של האיוונט בפייסבוק.

ולפינת היחפנות -

אז כן, את הכחולות יש לכל בחורה שנייה (כי לשאר יש את הגרסה בבורדו), אבל אני מרוצה מכך שהן לא נראות עליי כמו נעלי פקקים ושאני אוהבת את הקטע של הזוג השני ושיחד הן עלו לי כמו זוג אחד בארץ הקודש (Just like God intended).

אפילו קיבלתי מ-ASOS משלוח אקספרס חינם שפרץ את מחסומי דואר ישראל כנגד כל הסיכויים, מי היה מאמין?

עד כאן בפינתנו "שווה בדיקה".

אם לימים של שמש היה פסקול אז crystal fighters היו מחברים אותו

את סוף התיכון זכיתי להעביר במדינה אחרת (מערבית, מתוקנת ויפה כמו שרק מדינות אחרות יכולות להיות), וכפועל יוצא, ביליתי בפארק לא מעט מהזמן שלי.

*למרות שאם חושבים על זה, רוב הנוער בעיר הפריפריאנית ממנה באתי יוכל להגיד את אותו הדבר בדיוק, אבל ניחא

השבוע היה נהדר כמו אחר צהריים ספונטני בפארק.

ביום שני נסעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לגשת לפסיכומטרי. הגעתי מספיק זמן מראש ואחרי שאיתרתי את הכיתה יצאתי החוצה. העברתי שעה וחצי בקריאה על אחת המדשאות, מדי פעם הרמתי מבט והתפעלתי מהאווירה, מהחומר האנושי, ובין היתר גם מהסטודנטים האסייתים ששתלו באסטרטגיות כדי לתת תחושה קוסמופוליטית.

בשלישי נפגשתי עם חברה ואחרי שיטוט מוצלח למדי בסנטר (שאני לא מחבבת בימים כתיקונם), ביקשתי ממנה שנלך לדבר הכי קרוב למדשאה רחבת ידיים שאפשר. אז הלכנו לגן מאיר ושכבנו על ספסל וזה ממש מילא את החלל.

לצרכי הדגמה

היום ישבנו בקפה שאני הכי אוהבת ולבשתי חולצה שקניתי בחנות השנייה של הנסיך הקטן (זו שהם פתחו לא רחוק משם כדי למכור את כל מה שמגניב ואינו ספר) שלא ציפיתי ללבוש עד אפריל, בטח ובטח שלא בפברואר, כי היא מכופתרת דקה ואוברסייז בתכלת.

ככה, רק שאני לא מצליחה אף פעם לעשות משהו כזה בשיער
מבלי להרגיש כמו החבר של מולאן ולפרק את זה

אני לא מצליחה לנהל שום יומן באופן רציף, אבל כשאני מרגישה שלא טוב לי אז אני מוסיפה תוכן למחברת הרגעים הטובים. הקונספט? להעלות על כתב כל דבר טוב שקרה מהפעם האחרונה שכתבתי ועד ההווה (בגבולות ההיגיון, שלי).

ולמה סיפרתי? כי מצחיק אותי שהפוסט יצא לי קצת כמו דף במחברת מבלי שהתכוונתי.

מסר בשקל - אפשר להיזכר בטוב גם כשטוב.

רגע של גאווה לעת סיום:

אני ואחי הצעיר ממני צפינו בוייניל (לא אהבתי בכלל), כשלפתע הילד הפטיר 

"הוא פשוט נירו לוי"

החינוך לחדות ורפרורים מצליח, אולי אייסד שיטה.

קרן אן שרה את רחשי ליבי, על כל הבנות היפות שודאי לובשות ורוד בייבי נונסטופ (תוספת שלי) 

ורוד ואני (או שונאים - סיפור אהבה)

תקציר האירועים הקודמים: ב-2011 שלי גרוס קבעה שכולנו צריכות מכנסיים ורודים בארון (מובן מאליו שחולצת טי אפורה כבר שוכבת בו ומחכה לבואם). לא מצאתי מכנסיים ורודים, העניין שניצת דעך חיש מהר לטובת כחולים/פסים/מה שביניהם. נשבעתי אמונים לצבע פסטל אחד והוא תכלת, במינונים שפויים כמובן.

להמחשה בלבד

 מפה לשם קרה מה שקרה: 

ועכשיו אני משוכנעת שזה הצבע הכי יפה בעולם.

אסייג - עודני רחוקה מרחק שנות אור מללבוש בגדים ורודים, השמורים בעיניי ל:

רקדניות (או במדויק יותר - לתלמידות מגמת מחול),

עובדות שמככבות באינסטגרם של אמריקן אפרל,

הנערות היפות שדפי הגאי מצלמת ללא הרף (איפה היא מוצאת אותן לעזאזל? בעירוני א' ובתלמה כנראה),

הבנות מ"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה,

וזוהי רק רשימה חלקית של בנות נוגות וענוגות שלעולם לא אהיה.

ובכל זאת, אחרי גילויי חשדנות, הערצה מרחוק ומחקר יסודי, בחמישי סוף סוף מצאתי צעיף ורוד, וכל האביב עוד לפניי. 

תחת ההגדרה המילונית של "אומניפוטנטיות" יושב פרדי מרקורי ושר את Seven Seas of Rhye

זה רשמי, באפריל אני נוסעת ללונדון. ודאי עכשיו תטיבו להעריך את העובדה שלא שמתי שיר מהזן המכיל את מילות המפתח #london #שלוםאנינוסעת וכד', כנראה שאשמור את כולם לטיול עצמו.

מטרה #1 לטיול: למצוא עוד מגזין מוצלח. אם קניתי מגזין מסוים כנראה שהוא באמת שווה את זה, ולראיה,
המגזין האחרון שקניתי היה לרגל יום ההולדת ה-35 לi-D וסבב סביב פרוייקט פורטרטים מדהים (exhibit A)

למה דווקא לונדון? (לא שאל אף אחד מעולם)

1) אל לונדון אני ממריאה אחרי טיול משפחתי (מורחב), מיעד מזרח אירופאי לא נחשק במיוחד, שאלמלא הבחירה של אבות אבותיי להתיישב דווקא בו (ולא נניח במדינה שווה יותר, הס מלהזכיר) סביר להניח שלא הייתי ששה לבלות בו מספר בלתי מבוטל של ימים.

אם מחשבה אכן בוראת מציאות, הרי שדי בכינוי *טיול התופת* בכדי להבהיר מעבר לכל צל של ספק שיידרש תיקון לחוויה, וכמה שיותר מערבי ומיושב בדעתו - יותר טוב. עם זאת, תודה לאבותיי שהשכילו להתיישב במקום שיסייע לי להמשיך ולהתקיים בצמצום גם בתחומי גוש האירו, לפחות עד שאגיע ללונדון רבתי.

2) בפעם הקודמת והראשונה שהייתי בלונדון, למדתי בתיכון (פנימיה בתחומי גוש האירו) ונסעתי עם עוד 5 בנות. היה מושלם דאז, מאוד חמוד במבט לאחור, אבל אני משוועת לעומק ולתובנות חדשות* כחלק מהמפגש בעיר בשנית עם חברה שהיא למעשה הדופלגנגר הרוחני שלי.

*בתובנות חדשות אני מתכוונת לכל המקומות הקוליים שמתפרסמים בbuzzfeed חדשות לבקרים ורק מחכים לביקור (ובמקומות אני מתכוונת לכאלה שמוכרים מזון), ובעומק אני מתכוונת לכל שכונה שאינה קאמדן (כי גם בגיל 17 הרגשתי שהיא הדיזנגוף סנטר רק בשכונה).

I got my eyes on you

3)

לא רק בגלל זה, אל תגזימו, אבל כשהחנות הכי מדויקת ביקום קיימת רק ב-10 מדינות (לערך), אני נקראת לדגל (של מדינה אחרת)

עתידות: אחזור כלעומת שבאתי, מבולבלת עם ידיים ריקות, אך מסופקת משל פגשתי את שלי גרוס

בד"כ אני עפה על קאברים רק אם הם מטלטלים לגמרי את הביצוע המקורי (ע"ע רד בנד וa-wa)

אבל הדבר הכי טוב בגרסה הזו היא שהם כמעט ולא נגעו במקור, זה עדיין מלא אור

מחשבות קלילות יחסית לעת סופ"ש -

1) בגדול, בא לי שסופי מצטנר תחזור ללוק מהז'אנר הנימפי משמאל ושיפסיקו לעשות לה את מה שזה לא יהיה מימין-

הנימוק ההתחלתי שלי (לעצמי) היה משהו בסגנון "לאן נעלמו התום והרוך?" ואז כששמתי את התמונה מהתצוגה של דיור הבנתי שגם שם היא ממש לא נראית בת 14 ושעצמות הלחיים שלה חותכות לי את המסך של הלפטופ.

ובכל זאת, ההפקה (ב-xnet, לא פחות) קצת צורמת לי בעין עם כל הגרביוני רשת והחזיות שבעולם. לא צריך להצטלם לעד עם 3 קוקיות וסוודר מנייר אלומיניום לשער של לאישה (לא נשכח ולא נסלח), אבל אפשר לתת לה להיראות יותר כמו עצמה.

בכלל, מרגיש לי שאם בניינטיז היו את הסופרמודלס ובמילניום החדש פתאום הגיחו כל הסלבס וגנבו להן את השערים של ווג (או מגזין את) והקמפיינים, דווקא בשנים האחרונות אני שמה לב לזה שיש דוגמניות בכל מקום. אפילו בשכבה שלי היו כמה בנות שעשו כל מיני קמפיינים קטנים ומתחככות באנשים מהתעשייה, ואם בפריפריה זה קורה אז במרכז בוודאות שיש אינפלציה.

את מי אני הכי אוהבת מהדור הנוכחי של הדוגמניות* (*שלא עושות במקביל תכנית אירוח/דרמה מוזיקלית יומית ואשכרה עובדות בזה)? נועם פרוסט, ללא ספק.

2) בא לי סניקרס חדשות ויש לי צורך ממשי בתיק גב אחר. דא עקא, אני גרועה ממש בקבלת החלטות מהזן הזה. אני חושדת שזה טמון בכך שאני מתעקשת לחפש אלטרנטיבות חו"ליות למלאי הקיים בארץ, ואז מתמלאת תהיות לגבי המידה/איך שזה ייראה עליי/משמעות החיים.

קווים מנחים לסניקרס - שלא יגרמו לי להיראות כמו הדודה שיוצאת לטיולים עם ג'ינס ונעלי ספורט.

קווים מנחים לתיק הגב - אם קאנקן, שיהיה בצבע הכי יפה שקיים (ספוילר: כנראה שעוד לא ייצרו אותו), ואם baggu, אז שיהיה בצורה של הדגם הקודם ולא בצורה הנוכחית עם שני כיסים קדמיים ואפיל של תיק גן (ספוילר: not gonna happen).

בינתיים, טוענים לכתר - 

3) בא לי שTame Impala יבצעו את השיר (קאבר לאאוטקאסט כמובן) ששמתי למעלה בהופעה שלהם ביולי. 

השורה הזו מקפלת בתוכה שני דברים - 

האחד, אני כל כך שמחה שהם מגיעים. בזמן האחרון אני רוצה יותר ויותר לנסוע לפסטיבל מוזיקה כלשהו ובכל שנה יש את הלהקות שבגללן אני חשה פספוס נורא בדיעבד שלא נסעתי ומה יקרה אם בפסטיבלים הבאים הם לא יהיו, והם ממש ברשימה הזו.

השני, השיר הזה כל כך טהור ומושלם. אהבתי אותו עוד כששידרו את הקליפ למקור בניקולודיאון נונסטופ, ונפלתי על הקאבר רק השבוע, מוזר לי לחשוב על הזמן שעובר.

תתחילו מ15:10 - לשיר קוראים Je Cours ואני אוהבת אותו כמו את החיים עצמם*

המילה האהובה עליי היא דיסוננס.

אני מרבה להשתמש בה ואפילו הייתי אומרת שהיא מזוהה עם האופן בו אני מתבטאת, אבל שלא יהיו טעויות חלילה - הסיבה שאני משתמשת בה עדלאידע לא נובעת מזה שאני אוהבת את הצליל שלה (גם), או כי מנכסת לה משמעויות לא לה (בחיים לא) אלא כי אני מרגישה שהחיים מלאים במצבים שנופלים תחת אותה אי התאמה צורמת.

היום, למשל, התחיל ברגל ימין סך הכל. מזג האוויר היה יפה, לפחות בצורה בה הוא ניבט אליי מחלון המשרד, היום עבר במהירות, אפילו הרשיתי לעצמי לקנות את המאפה המושלם ביקום מהבייקרי - בצק עלים שמערסל בתוכו קרם מרציפני ודובדבנים. בקיצור, אפילו היה טוב מהרגיל.

ואז צעדתי מהעבודה אל "ההגנה", דרך שלוקחת לי עשר דקות אך גוזלת ממני כוחות נפשיים של מסע. פעם חברה סיפרה לי שהיא קיבלה טרמפ לרכבת כלפתע ראתה אותי יוצאת מהתחנה, וממש התרגשה מזה שאני שם, מה הסיכויים לראות אותי בשעה כל כך מוקדמת וכו', *אבל* הלכתי כל כך מהר שהיא לא העזה לעצור אותי ולהגיד שלום.

הנה, התאמצתי להכניס לפוסט הזה עוד קצת מדיה וכל כך שמחתי שמצאתי דרך להעביר את הקטע שלא אכפת לי אם הוא בפורטוגזית -יום יבוא ואלמד איך להתיידד עם היוטיוב כדי שיביאני למחוז חפצי - מתחיל מ35:20.

אז האופן בו אמלי שועטת ברחובות הציוריים עם העיוור שאספה? זו למעשה אני רק במקטע הכי גועלי שיש לתל אביב להציע.

אבל אני כבר ממש גיבורה ומנוסה וקטן עליי, אז דפקתי דילוג אל עבר המדרגות כשקלטתי שאחד מדיירי המתחת-לגשר עלה אלפית שנייה לפניי. הדופק קצת הואץ וכך גם קצב הנשימות, רגע לפני שעקפתי אותו בסיבוב הוא שבר את הקיר בינינו ואמר: "סליחה יא בת זונה"

אפילו חזר על זה עוד פעם אחת לפני שהחלטתי להיעזר במעקה כדי לתת זינוק, וזאת אחרי שנשבעתי שאני לא נוגעת בשום דבר בדרך המקוללת הזו, ולרוץ אל התחנה.

כחלק מהלמידה לפסיכומטרי, ניסיתי לנתח את מה שהוא אמר לי מכמה כיוונים, שכן אפילו האופן בו הוא זרק את זה לאוויר פשוט הרגיש חסר ניקוד. הוא לא צעק את זה, לא הרגיש כאילו הוא מקלל אותי עד שהאסימון ירד שמדובר במילת גנאי חריפה. אפילו משהו בחתך הדיבור לא הסגיר האם הוא התנצל - "סליחה יא בת זונה, סליחה שכאן עוברת הדרך שלך לעבודה", או שמא ניסה לתפוס את תשומת ליבי - "סליחה יא בת זונה, תהיתי מה עלמה כמוך עושה בצד הזה של העיר".

כך או כך, לא זה מה שיהרוס לי יום סבבה למדי, אבל המחשבות על כך שאין סיכוי שאלבש חצאית או שמלה לעבודה, על צעידה לתחנת עזריאלי אחרי שיורד החושך בלי לחשוב פעמיים, על זה שיש 3-4 דקות ביום שלי בהן אני חשה די מתוחה, קפוצה ועם פוטנציאל גבוה למוטרדת, הן שקצת גורמות לי להרהר.

על כל פנים, חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב כדי שיהיה יותר נחמד, שמתי את Je cours בהתחלה כי אני אוהבת אותו והוא מרגיש לי משום מה נורא גירל פאוור כזה, ואז קלטתי שלמעשה שמתי שיר שקוראים לו "אני רצה".

Coincidence? I think not.

*אוקיי אז חיפוש קצר גילה שאפשר למצוא וידאו נפרד אבל ממש עדיף לדבוק בגרסה שלמעלה, מה גם שהשיר שבא אח"כ באלבום הוא בונוס

בעיני רוחי נראיתי כמו הסולן של Isaiah היום, או לפחות תפסתי משהו מהוויתו

קראו לי מוגזמת, נסו להוריד אותי מהענן עליו טיפסתי, השורה התחתונה היא שהיום הייתי לבושה כל כך יפה שהרגשתי את הצביטה בלב ששמורה לאאוטפיטים משובחים במיוחד הנחנכים על אדמת ארץ הקודש ולא נניח באיזו עיר אירופאית אוניברסיטאית, שם ודאי היו מוערכים פי מונים.

בטוחה שגם היא הייתה מתבאסת להתלבש ככה רק כדי ללכת למשרד ביד חרוצים

התמהיל המשובח קם ונפל על הסוודר. ה - סוודר.

זה החורף הראשון שאני מרגישה טוב מספיק עם איך שאני נראית כדי לשלוח ידיים למחלקות הגברים באשר הן, כלומר, מוכנה לקחת סיכון מושכל ולהראות קצת כמו דובון למען כל היתרונות שבדבר.

הכל התחיל כשקצתי בסוודרים שמאכלסים את הארון שלי וחיפשתי אחרים.

הסירוב של חנויות הבגדים למכור לי סוודרים שיהיו עבים יותר מנייר קרפ לא צרם לי במיוחד, והצדיק רכישה של מספר מגוחך של סווטשירטים מזארה, עד שנתקלתי במכירת חיסול מטורפת של ספרינגפילד עזריאלי**.

רצה הגורל ונותרו רק בגדי גברים על המדפים, וכך יצאתי משם עם שני סוודרים מהחלומות.

הנזק? מחיר של קרופ טופ מסריג שקר כלשהו מH&M. מניחה ששם הומרתי.

בחודשים הבאים המשכתי לתור ללא בושה אחר עוד מציאות, מתחמקת מהמבטים הסקרניים במחלקה, הודפת את הצעות המוכרים לעטוף את הפריטים מתוך מחשבה שהם לזכר של חיי. אתמול זה קרה, שוב התאהבתי.

לא הוא, אלא החבר החתיך והשנון בצבע חרדל שהוא לובש

פאר היצירה, נזר הבריאה, מחיר של טי-שירט עם כיתוב גרוע כמו "Hola! What's your name?" ממנגו.

לא רק שהוא חתיך ושנון, אלא גם נצפה היום בחברת חברים מוצלחים לכשעצמם -

סקיני ג'ינס כחול כהה, אבל לא מדי, ונעלי טניס של ניו באלאנס (AKA היחידות שלא נראות עליי כמו נעלי פקקים, תשמרו לעצמכם את כל ה-420 למיניהם, תודה).

עדיין חומדת אותן בעוד שני צבעים לפחות

לבסוף, הצטרף אליהם רע נאמן משכבר הימים - ג'קט קל, קרדיגן שאינו סריג כזה, שלפי חברה שלי מוציא את הצד האמנותי שבי, אבל בעצם הפך למושא תשוקתי ברגע שהבנתי שהוא נותן לי וייב של דמות נשית ראשית בחוק וסדר: מדור מיוחד (הקרם דה לה קרם של דמויות נשיות בטלויזיה).

למעילים ולג'קטים של בנים עוד לא העזתי ממש להתקרב, אבל מניחה שזה רק עניין של זמן. מכנסיים ממחלקת הגברים? ביום בו אוולד עם אגן ירכיים אחר.

מה אקח איתי מהיום הזה? את החדווה שבלהתלבש יפה, את הצד שבאמת צריך לדבר עליו במאבק לשוויון בין גברים לנשים ואת משקפי הטייסים הסבנטיזיות של הסולן של Isaiah, תודה.

**הלא הוא ספינת האם שלי, בדומה ליחסי שלי גרוס- קניון רמת אביב, רק בגרסה שגדלה בפריפריה.