תתחילו מ15:10 - לשיר קוראים Je Cours ואני אוהבת אותו כמו את החיים עצמם*

המילה האהובה עליי היא דיסוננס.

אני מרבה להשתמש בה ואפילו הייתי אומרת שהיא מזוהה עם האופן בו אני מתבטאת, אבל שלא יהיו טעויות חלילה - הסיבה שאני משתמשת בה עדלאידע לא נובעת מזה שאני אוהבת את הצליל שלה (גם), או כי מנכסת לה משמעויות לא לה (בחיים לא) אלא כי אני מרגישה שהחיים מלאים במצבים שנופלים תחת אותה אי התאמה צורמת.

היום, למשל, התחיל ברגל ימין סך הכל. מזג האוויר היה יפה, לפחות בצורה בה הוא ניבט אליי מחלון המשרד, היום עבר במהירות, אפילו הרשיתי לעצמי לקנות את המאפה המושלם ביקום מהבייקרי - בצק עלים שמערסל בתוכו קרם מרציפני ודובדבנים. בקיצור, אפילו היה טוב מהרגיל.

ואז צעדתי מהעבודה אל "ההגנה", דרך שלוקחת לי עשר דקות אך גוזלת ממני כוחות נפשיים של מסע. פעם חברה סיפרה לי שהיא קיבלה טרמפ לרכבת כלפתע ראתה אותי יוצאת מהתחנה, וממש התרגשה מזה שאני שם, מה הסיכויים לראות אותי בשעה כל כך מוקדמת וכו', *אבל* הלכתי כל כך מהר שהיא לא העזה לעצור אותי ולהגיד שלום.

הנה, התאמצתי להכניס לפוסט הזה עוד קצת מדיה וכל כך שמחתי שמצאתי דרך להעביר את הקטע שלא אכפת לי אם הוא בפורטוגזית -יום יבוא ואלמד איך להתיידד עם היוטיוב כדי שיביאני למחוז חפצי - מתחיל מ35:20.

אז האופן בו אמלי שועטת ברחובות הציוריים עם העיוור שאספה? זו למעשה אני רק במקטע הכי גועלי שיש לתל אביב להציע.

אבל אני כבר ממש גיבורה ומנוסה וקטן עליי, אז דפקתי דילוג אל עבר המדרגות כשקלטתי שאחד מדיירי המתחת-לגשר עלה אלפית שנייה לפניי. הדופק קצת הואץ וכך גם קצב הנשימות, רגע לפני שעקפתי אותו בסיבוב הוא שבר את הקיר בינינו ואמר: "סליחה יא בת זונה"

אפילו חזר על זה עוד פעם אחת לפני שהחלטתי להיעזר במעקה כדי לתת זינוק, וזאת אחרי שנשבעתי שאני לא נוגעת בשום דבר בדרך המקוללת הזו, ולרוץ אל התחנה.

כחלק מהלמידה לפסיכומטרי, ניסיתי לנתח את מה שהוא אמר לי מכמה כיוונים, שכן אפילו האופן בו הוא זרק את זה לאוויר פשוט הרגיש חסר ניקוד. הוא לא צעק את זה, לא הרגיש כאילו הוא מקלל אותי עד שהאסימון ירד שמדובר במילת גנאי חריפה. אפילו משהו בחתך הדיבור לא הסגיר האם הוא התנצל - "סליחה יא בת זונה, סליחה שכאן עוברת הדרך שלך לעבודה", או שמא ניסה לתפוס את תשומת ליבי - "סליחה יא בת זונה, תהיתי מה עלמה כמוך עושה בצד הזה של העיר".

כך או כך, לא זה מה שיהרוס לי יום סבבה למדי, אבל המחשבות על כך שאין סיכוי שאלבש חצאית או שמלה לעבודה, על צעידה לתחנת עזריאלי אחרי שיורד החושך בלי לחשוב פעמיים, על זה שיש 3-4 דקות ביום שלי בהן אני חשה די מתוחה, קפוצה ועם פוטנציאל גבוה למוטרדת, הן שקצת גורמות לי להרהר.

על כל פנים, חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב כדי שיהיה יותר נחמד, שמתי את Je cours בהתחלה כי אני אוהבת אותו והוא מרגיש לי משום מה נורא גירל פאוור כזה, ואז קלטתי שלמעשה שמתי שיר שקוראים לו "אני רצה".

Coincidence? I think not.

*אוקיי אז חיפוש קצר גילה שאפשר למצוא וידאו נפרד אבל ממש עדיף לדבוק בגרסה שלמעלה, מה גם שהשיר שבא אח"כ באלבום הוא בונוס