יום שני, 1 בפברואר 2016



בעיני רוחי נראיתי כמו הסולן של Isaiah היום, או לפחות תפסתי משהו מהוויתו

קראו לי מוגזמת, נסו להוריד אותי מהענן עליו טיפסתי, השורה התחתונה היא שהיום הייתי לבושה כל כך יפה שהרגשתי את הצביטה בלב ששמורה לאאוטפיטים משובחים במיוחד הנחנכים על אדמת ארץ הקודש ולא נניח באיזו עיר אירופאית אוניברסיטאית, שם ודאי היו מוערכים פי מונים.

בטוחה שגם היא הייתה מתבאסת להתלבש ככה רק כדי ללכת למשרד ביד חרוצים
התמהיל המשובח קם ונפל על הסוודר. ה - סוודר.

זה החורף הראשון שאני מרגישה טוב מספיק עם איך שאני נראית כדי לשלוח ידיים למחלקות הגברים באשר הן, כלומר, מוכנה לקחת סיכון מושכל ולהראות קצת כמו דובון למען כל היתרונות שבדבר.
הכל התחיל כשקצתי בסוודרים שמאכלסים את הארון שלי וחיפשתי אחרים.

הסירוב של חנויות הבגדים למכור לי סוודרים שיהיו עבים יותר מנייר קרפ לא צרם לי במיוחד, והצדיק רכישה של מספר מגוחך של סווטשירטים מזארה, עד שנתקלתי במכירת חיסול מטורפת של ספרינגפילד עזריאלי**.
רצה הגורל ונותרו רק בגדי גברים על המדפים, וכך יצאתי משם עם שני סוודרים מהחלומות.
הנזק? מחיר של קרופ טופ מסריג שקר כלשהו מH&M. מניחה ששם הומרתי.

בחודשים הבאים המשכתי לתור ללא בושה אחר עוד מציאות, מתחמקת מהמבטים הסקרניים במחלקה, הודפת את הצעות המוכרים לעטוף את הפריטים מתוך מחשבה שהם לזכר של חיי. אתמול זה קרה, שוב התאהבתי.

לא הוא, אלא החבר החתיך והשנון בצבע חרדל שהוא לובש
פאר היצירה, נזר הבריאה, מחיר של טי-שירט עם כיתוב גרוע כמו "Hola! What's your name?" ממנגו.

לא רק שהוא חתיך ושנון, אלא גם נצפה היום בחברת חברים מוצלחים לכשעצמם -
סקיני ג'ינס כחול כהה, אבל לא מדי, ונעלי טניס של ניו באלאנס (AKA היחידות שלא נראות עליי כמו נעלי פקקים, תשמרו לעצמכם את כל ה-420 למיניהם, תודה).

עדיין חומדת אותן בעוד שני צבעים לפחות

לבסוף, הצטרף אליהם רע נאמן משכבר הימים - ג'קט קל, קרדיגן שאינו סריג כזה, שלפי חברה שלי מוציא את הצד האמנותי שבי, אבל בעצם הפך למושא תשוקתי ברגע שהבנתי שהוא נותן לי וייב של דמות נשית ראשית בחוק וסדר: מדור מיוחד (הקרם דה לה קרם של דמויות נשיות בטלויזיה).

למעילים ולג'קטים של בנים עוד לא העזתי ממש להתקרב, אבל מניחה שזה רק עניין של זמן. מכנסיים ממחלקת הגברים? ביום בו אוולד עם אגן ירכיים אחר.

מה אקח איתי מהיום הזה? את החדווה שבלהתלבש יפה, את הצד שבאמת צריך לדבר עליו במאבק לשוויון בין גברים לנשים ואת משקפי הטייסים הסבנטיזיות של הסולן של Isaiah, תודה.

**הלא הוא ספינת האם שלי, בדומה ליחסי שלי גרוס- קניון רמת אביב, רק בגרסה שגדלה בפריפריה. 

3 תגובות:

  1. האם את אני? קראתי שני פוסטים והדמיון מפחיד במוגזמותו.

    השבמחק
    תשובות
    1. שנים של ריסון עצמי בשיח האינטרנטי מאיימות להתנפץ אל מול השורה הזו, בחיי

      מחק