שני דברים יפים.

1) אני לא זוכרת איך הגעתי אליו, אבל you must remember this הוא פודקאסט מהחלומות.
התחלתי עם הפרקים שהוקדשו לצ'רלס מנסון ולמשפחה, עכשיו אני בסדרה החדשה שמשווה באופן די מופתי בין חייהן של ג'יין פונדה וג'ין סיברג. מומלץ.

את השיר שלמעלה שמעתי לראשונה לפני שבוע. כמו הרבה יצירות מהתקופה ששולבו או שדובר בהן בפודקאסט, קשה להתעלם מהפער בין הנאיביות לבין הרוע של מי שניצלו אותה. כשאני מאזינה לו אני ישר מקבלת וייב של כת וחופש מדומה שטומן בחובו ניצול. הדיסוננס הזה מכאיב אבל כבר קלישאתי לדבר על soundtrack dissonance.

2) ביום שישי ביקרתי בתערוכת סוף השנה של בצלאל. הכשרונות גדולים והתוצרים מאוד מרשימים.

בחנות הבוגרים קניתי איור שאני מאוד אוהבת. הבוגרת איירה סדרה שבה כל איור מוקדש למדינה בארה"ב ולסמלים שלה. אני קניתי את האיור של ג'ורג'יה בגלל האפרסקים. כשהייתי בי"ב וניסיתי לא ללמוד לבחינות הגמר שלי, ישבתי עם חברה אמריקאית וקראנו על ה-state flower וה-state fruit של כל מדינה רק כדי לגלות שיש גם דברים כמו state beverage ו-state toy. נסו למנות 50 משקאות, I dare you.

אני רוצה למסגר את האיור הזה ואת ההזמנה שאייר בצלאל שץ שמצאתי בנסיך הקטן מהדורה מגובלת ומאז אני מרגישה שהיא הרכוש היקר ביותר שלי. אתלה אותם בחלל שלי, כשאעבור מהבית של ההורים לקראת שנת הלימודים הקרובה. אני לא בקיאה בהלכות מסגור תמונות, אם למישהי יש כללי זהב אז אשמח ללמוד.

הפוסט פחות אסתטי ממה שהייתי רוצה, אבל אני חיה עם זה בשלום כחלק מהרצון לכתוב בו יותר.
החל מה-1/1/2017 התחלתי לכתוב 5 דברים טובים שקרו לי במהלך היום, מדי יום ביומו. מעולם לא קרה שהתמדתי במשהו כזה לתקופה כל כך ארוכה. החלטתי שאשאיר שם נימה של הודיה ואקח לכאן קצת מזה וקצת מהשאר.